הנה אני בא.

הורדתי את התרמיל בכניסה לבסיס, בחנתי את שאר החיילים המתגייסים.
ישבתי ליד תרמילי, והתחלתי להוציא את האוהל שלי, הרכבתי אותו ונכנסתי אליו.
טירונות, השבוע הכי מפרך, זה מה שיעבור עלי לפחות בתקופה הזו.
כשאני חושב על זה, אני רוצה לחזור הביתה, להיות בחיק אימי שדואגת לי. לחזור בריצה לאבי,
שצריך עזרה בשיפוץ בבית.
אני רוצה לחזור. אני מפחד, אבל מצד שני הגבורה שבי עולה על גדותיה, אני חושב שאני יכול.
אני חושב שאם אמרוד בפחד, ואני אצליח להפוך ללוחם, אני אצדיע לעצמי, כי אני מפצה על אותם שאינם.
ליבי רועד, בעודי ממלמל באה אלי חיילת חסונה. היא הורידה את תרמילה, והתיישבה לידי.
שנינו הסתכלנו אל עבר כל האוהלים והשקיעה שהתחילה לרדת ולכסות את פני הארץ.
היא החזיקה בידי, ולאחר כמה שניות הבנתי מי היא. זו היא, נטלי. אחותה של מאיה.
מאיה ואחי עומר, לחמו ביחד במלחמת העולם השנייה, מאיה הייתה מהבודדות שנלחמו.
ושניהם, נרצחו, אך נרצחו ביחד, באהבה זה לזו.