המתת חסד

"עזור לי."
דמעה מלוכלכת זולגת במורד לחיו ומאטה כשהיא מגיעה לסנטרו. פניו חיוורות והדמעות השאירו אחריהן שובל צהוב ומלוכלך. הצבע הלבן של עיניו כמעט חום והצבע שתמיד היה ירוק ויפה נראה כמו צואה של אדם חולה. עיניו מתחננות בכאב, פניו נפולות בעצב עמוק כל כך עד שאי אפשר לרפאו, וקולו הצרוד שבוקע משפתיו היבשות אומר את אותן המילים שוב ושוב. "עזור לי. עזור לי, אבא."
"אל תתיישב, בן," אני אומר לו בכאב. בזה יכאיב לך עוד יותר."
"אבא, בבקשה. עזור לי, בבקשה!" הוא מתחנן ואוחז בזרועי בשתי ידיו. ידיו מנסות להתאמץ, אך אחיזתו חלושה.
"אתה יודע שלא אעשה את זה," אני אומר ומשפיל את ראשי בצער. אני תופס את פניי בשתי ידיי ומתאמץ שלא לבכות. רק לא לבכות שוב. "אני לעולם לא אסלח לעצמי ואמא לעולם לא תסלח לי."
"אבא…" בכיו חנוק אך עוצמתי, ופניו משדרות כאב ועצב לעולם.
"בן, לך לישון." אני מלטף את ראשו ומנסה לחייך. "אולי כשתתעורר הכל יעבור."
"ואולי לא אתעורר" הוא מביט ישירות בעיניי בתחנונים ואני חש בגוש גדול ממלא את גרוני ואפי מאדים.
"לך לישון, בן," אני מתייפח. "לך לישון ותחלום על מציאות טובה, מציאות שבה אתה שוכב במיטה ואני לצידך רק בגלל שהגיע הערב ואני מקריא לך סיפור לפני השינה כמו שתמיד עשינו… אתה זוכר את זה, בן?"
"אני לא זוכר שום דבר יפה, אבא," הוא אומר ונשכב במיטתו. "אפילו דברים יפים לא נראים יפים בעיניי."
הוא עוצם את עיניו ונרדם.
אני משתהה במשך כמה דקות ואז קם מהכיסא. לידי יש שולחן ועליו אגרטל עם פרחים המתחילים לנבול. אני מריח את הפרח ומעקם את אפי בגועל.
אני מביט בבני, שמתקשה בנשימת השינה שלו, מקשיח את ליבי ויוצא מהחדר.
ילדים בגילו לא אמורים להגיד דברים כאלה. ילדים בגילו יוצאים החוצה לשחק עם חבריהם בכדור וחוזרים הבייתה עם מכנסיים משופשות וחיוך גדול. ילדים בגילו יושבים ואוכלים ארוחות עם ההורים והמשפחה שלהם, ילדים בגילו מתפעלים מכל דבר חדש.
הוא לא יכול לצאת לשום מקום, ובטח שלא לשחק בכדור. אין לו מכנסיים, אלא חלוק בית חולים וחיוך אין לו כבר קרוב לשנה. הוא לא אוכל איתנו, הוא אוכל רק דרך הווריד. הוא לא מתפעל מדבר, בגלל שהכאב והדיכאון הוציאו ממנו את כל טיפת הילדותיות היפה שהייתה בו.
אני חוזר הבייתה ונשכב על הספה. אני בוהה בתקרה ומנסה להוציא מראשי את פניו המתחננות, עיניו המלוכלכות, בכיו הכואב, אך ללא הצלחה.
"כבר חזרת?" אשתי ניגשת אליי עם ספל תה חם.
"הוא נרדם מוקדם מהרגיל," אני אומר ולוקח את הספל מידיה. "אני חושב שכדאי שאקנה לו פרחים, כדי שיראה אותם כשיתעורר."
"אתה לא חייב לצאת שוב." היא מתיישבת לצידי ומביטה בי באותן עיניים ירוקות שהיו לבני פעם. "עשית את שלך היום, עכשיו תנוח קצת."
"לעולם לא אוכל לנוח," אני אומר ומסב את מבטי מעיניה לכיוון התקרה. "כל עוד בני סובל לא אוכל לנוח."
עיניה מאדימות במהירות והיא כובשת את פניה בידיה ומתייפחת. "מה יהיה?" היא שואלת. "אנחנו לעולם לא נקבל את זה שהוא נידון לחיים של כאב וייסורים!"
"אני סיימתי לבכות," אני אומר ומתיישב. היא מביטה בי במבט שואל; "מעכשיו אחזיק את עצמי כך שלא אבכה עליו יותר לעולם, לא עד שכאבו ייעלם ויהיה מקום בעולם גם לכאב שלי."
"על מה אתה מדבר?" היא נשמעת כועסת. "אתה פשוט תסגור את הרגשות שלך בגלל שאתה חושב שאין מקום לכאב שלך ושלו בעולם אחד? בעולם הזה יש הרבה מקום לכאב!"
אני קם ממקומי. "לא שלי ושלו" אני אומר ומניד בראשי. "בגלל שכך זה צריך להיות."
היא מביטה בי בכעס. "איזה מין מפלצת אתה?" היא בוכה.
"אני… אבא," אני אומר במעט ספק. האם אני באמת נחשב אבא אם אני פשוט נותן לבני לסבול כך בלי שאעשה כלום?
"לך, לך תקנה לו את הפרחים." היא מסבה אליי את גבה. "תעשה משהו שיראה שעוד יש לך רגשות."
אני ניגש לדלת, פותח אותה ויוצא.
משב רוח חזק מאיים להעיף אותי בעוד אני הולך בצעדים איטיים לכיוון המכונית שלי.
איפה יש פרחים בשעה כזאת?
אני נוסע לשוק ומחנה את המכונית במרחק חמש דקות הליכה. אנשים עוברים על פניי. חלקם מחייכים, חלקם בוכים, חלקם מדברים, חלקם שותקים, חלקם בודדים, חלקם באו בקבוצות. מאחורי כל אדם יש סיפור חיים שלם, מאחורי כל פרצוף יש רגש. כמה מהאנשים פה מרגישים את אותו הכאב שאני מרגיש? כמה אנשים פה מרגישים כאב בכלל?
אני קונה זר פרחים צבעוני, בגלל שריבוי צבעים זה דבר משמח.
"בשביל החברה?" שואל המוכר בחיוך.
"לא," אני עונה בנימוס. "בשביל הילד החולה."
פניו של המוכר נופלים. "אה… סליחה. פשוט חשבתי… אתה נראה צעיר ומתוח."
"זה בסדר," אני אומר לו ולוקח את הפרחים. "ואני לא מתוח בכלל."
"אתה נראה מתוח." המוכר בוחן את פניי. "לא משנה מה אתה צריך להחליט היום- תעשה את מה שטוב לילד, בין אם אתה או הוא חושבים שזה הדבר הנכון."
"תודה על העצה," אני אומר ומשתדל לשמור על ארשת פנים אדישה.
"אני אוהבת לחלוק מחוכמתי לרבים!" מחייך המוכר. "להתראות ורפואה שלמה לילד!"
אני הולך עם הפרחים לכיוון המכונית, חולף בדרכי על פני עוד אנשים שלא יודעים מה עובר עליי וכנראה לא יידעו לעולם.
אני נוסע לבית החולים, ושוב רואה את פניו של בני מתחננות לעזרה. אולי בעצם זה הדבר הטוב בשבילו, הדבר שאני צריך לעשות?
אני עולה לחדרו ופותח את הדלת. הוא ער.
"הפרחים שלך בדיוק נבלו, אז קניתי לך חדשים," אני אומר ומשתדל לחייך.
הוא לא עונה, אלא רק בוהה בתקרה בעיניים רטובות.
*
"אני דורשת הסבר! איפה בעלי?"
"אנחנו לא יודעים."
"למה לא? הוא נחטף?"
"אנחנו משערים שהוא ברח."
"ברח? למה?"
"עדיין לא… סיפרו לך? הרופא היה צריך להתקשר."
"הסבירו לי מה? הנה, הפלאפון שלי מצלצל… הלו?"
"גברת, בבקשה בואי איתנו."
"אלוהים, לא."
"גברת, בבק-"
"לא! זה לא קורה לי!"
"נצטרך לסחוב אותך אל תוך הרכב. אני מצטער, גבירתי. אנחנו ניקח אותך עכשיו לחדר המתים."
"לא, לא, לא."
"עם קצת תקווה אולי בעלך יהיה שם."
"הוא לא יהיה שם. אני מכירה אותו."
"בסדר, אז נצטרך להמשיך לחפש."
"אין טעם, אתם לא תמצאו אותו. אם הוא הגיע למצב הזה הוא גם לא יימצא… אני לא מאמינה שהוא עשה את זה."
"בואי, גבירתי. הגיע הזמן ללכת."
*
"אבא…" הוא מביט בי עמוק בעיניים וסוף סוף מחייך, אחרי כל כך הרבה זמן.
"אני יודע, בני. אני יודע," אני אומר לו ומחבק אותו. "הנה, עכשיו כל הכאב ייעלם… אתה לא תרגיש כאב יותר לעולם!"
"אבא!" הוא בוכה משמחה ומחזיר לי חיבוק, שרק נעשה חלוש יותר ויותר מרגע לרגע. "תודה, אבא. תודה שהצלת אותי."
"עכשיו כדאי שתנוח," אני מחייך ומוחה דמעות מעיניו. "וכשתתעורר הכל יהיה טוב יותר."
"להתראות, אבא," הוא מתייפח. "אתה הצלת אותי, אתה הצלת אותי."
"אני יודע, בן." אני חש איך הבכי מתגנב גם אליי, אך מחזיק אותו בפנים. "עשיתי את זה למענך. מעכשיו הכל יהיה בסדר."
"אבא…" עיניו נעצמות באיטיות, וחיוך שליו נחתם בפניו. הוא מפסיק לזוז.
אני מנתק את המוניטור המרעיש ונותן לכל הבכי לצאת החוצה. ראשי נח על גופתו של בני ואני מתייפח בצער ובשמחה מעורבים זה בזה. "בני… בני שלי," אני מייבב. "עשיתי את הדבר הנכון. שמתי קץ לסבלך, מנעתי את גורלך האכזר ושנים של כאב. עשיתי את הדבר הנכון, עשיתי את הדבר הנכון…"
אני יודע שהם כבר יודעים שהמכשירים נותקו, ולכן אני קם ממקומי. "להתראות, בני," אני אומר בקול חנוק. "תנוח בשלווה."
אני נושם עמוק, מתכונן לחיים החדשים שהולכים להתחיל מהיום. עכשיו מאוחר מדי להתחרט, אבל גם ככה אין לי חרטות.
אני עוזב, בלי כוונה לחזור לכאן אי פעם, בלי כוונה להיראות שוב.
עשיתי את זה למען בני.