המתקשרת

היא שותה עוד כוס קפה. נותנת הצצה בראי. אוקיי ,היא מוכנה.
זה בוקר בהיר, מבטיח שהיום הזה יהיה מקסים . בטוח.
היא מגיעה בדיוק בזמן למפגש . האולם הומה ושוקק.נשים בגילה, אולי קצת פחות אולי קצת יותר' אבל מי סופר? כמעט כולן לבושות טיפ טופ ומבושמות . היא מוצאת לה כסא במקום טוב באמצע ומתיישבת.עוד מעט תתחיל ההרצאה. בינתיים הנשים נוברות בין הדוכנים העמוסים , בגדי וינטג' לא מדברים אליה.סיכות וינטג' מבריקות ונוצצות קורצות לה. מי הולכת עם סיכת נוי היום ?אפילו שהיא נושקת לשנות השבעים. ועגילים ארוכים כמו של שושנה דמארי. וצעיפים שקונים בדולר ברומא או פאריס אצל המהגרים השחורים יחד עם המחזיקי מפתחות המוזהבים.
המנחה של הארוע מורה לחברות הנכבדות להתיישב ולהכנס להאזנהע.
מלי גוט נכנסת. שקט . שום רחש לחש.
המתקשרת אשה רזה וגבוהה ויש לה משקפיים מסוגננות. מאד אלגנטית .השיער שלה בהיר ומתולתל. השמלה שהיא לובשת מיוחדת. כאילו אין לה צבע מוגדר. לא שחורה ולא אפורה. קצת מוזהבת ועם סרטים לקישוט.היא אוהבת את זה. רואים שזאת אשה מודעת לעצמה. מאד מטופחת.
את ההרצאה היא מתחילה קודם כל בנושא החלימה.כולנו חולמים, היא אומרת.יש שקמים בבוקר וזוכרים ויש ששוכחים.יש חלומות בצבעים ויש חלומות בשחור לבן.
אחכ היא עוברת לתיקשור. כולן כמעט מצביעות .לכולן יש חבילה והן רוצות לפרוק . כולן כמעט זרות כאן. ומי שלא הרי כבר יודעת מן הסתם את הסיפור.
היא מצביעה בביישנות. ומלי גוט פונה אליה.הרגשות והלחץ שבתוכה פורצים משפת הגוף שלה.
ומלי שואלת לשמה. חני.
היא מספרת בקצרה בקול שבור שבקושי אפשר לשמוע , על בעלה שהוא חולה מאד. אפשר להגיד כבר כמה שנים. ומה המתקשרת חושבת שיהיה ?
מה יהיה?
המתקשרת מסירה את המשקפיים . סופקת את כפיה וחוזרת מילה במילה על הסיפור.מציגה אותו בתאטרליות לכוחות עליונים . תוך כדי היא מעוותת את פניה ומוציאה קולות מוזרים ואנחות.השקט נשמר כל אותו הרגע שמלי גוט מתחננת לתשובה מלמעלה. מתכופפת, מזדקפת, שולחת את ידיה למעלה ושוב קדימה לעבר הקהל.
כסאות רבים מוסטים. נשים אחדות מתקדמות . לתפוס מקום סמוך למלי. לשמוע יותר ברור ולראות את מלאכת התיקשור.עיוות הפנים והלחשים והתחנונים. והנהע היא חוזרת מהמסע למעלה עם תשובה ברורה אך מצערת. היא מורידה את הראש, לא מסתכלת לעבר חני המצפה.
חני , הוא לא יחיה. הוא בדרך למעלה . צר לי חני. אבל אני לא אשת בשורה.ובתוך תוכך את יודעת לבד את התשובה . אבל את חני תחיי את חייך. אל תבכי ואל תתאבלי. את סועדת את בעלך היקר לך כבר שנים.את צדיקה .
חיי! חיי! חני. וחני רועדת כולה ממררת בבכי. אשה שיושבת לצידה אוחזת בכתפיה ומנסה להרגיע אותה.
מלי גוט, נאנחת . מחזירה את המשקפיים לעיניה. היא שותה כוס מים ויוצאת.
חני לובשת את המעיל , עיניה אדומות . היא נראית כאילו חרב עליה עולמה.
מישהי מהקהל תומכת בה ואומרת לה בלחש."ברור מהמחלה הזאת אין דרך חזרה "
אבל את, עדיין צעירה ותשמעי למתקשרת, אל תוותרי על חייך , נועדת לחיות!