המשוררת- פרק 1

ליסן הלכה ברחוב הדומם והקר, גופה הקטן והחיוור היה קפוא מקור השלג שהצטבר בימים האחרונים בסמטאות.
ליסן גרה בסמטה החשוכה ביותר. שם איש לא ימצא אותה, ואף פעם לא יהיה לה רועש.
המאפיות שתמיד נשארו אחרונות לעבוד כבר נסגרו. ליסן התקרבה למאפייה אחת שהייתה פתוחה וריח פאי לימונים הדיף מן הדלת שהייתה פתוחה במקצת.
לחייה הכחולות מקור של ליסן נדבקו לחלון הראווה של עוגות המרציפן בעלות המילוי המדהים הלבן.
האיש שעבד במאפייה ידע שליסן רעבה, "קחי ילדתי, זה כל מה שיש לי", אמר האיש בעל חיוך קטן והגיש לה חתיכת פאי לימון טרי.
ליסן טרפה אותה על השנייה הראשונה ועיניה מתחננות לעוד חתיכת פאי לימון שתתמוסס לה בפיה.
"מצטער, אין לי יותר. יש פרנסה", אמר האיש ומבטו היה רציני, "אני עוד מעט סוגר, אוכל לתת לך קצת לחם ישן".
ליסן הנהנה בשביעות רצון ונשארה יושבת על המדרגות הקרות של המאפייה החמימה.
האיש שלבש הפעם מעיל כחול כהה ארוך סגר את האורות במאפייה, נעל את הדלת והגיש לי שקית עם פרוסות לחם קטנות בצבע חום.
"תודה לך", ליסן חייכה לאדון במעיל הכחול כהה והמשיכה בדרכה אל הסמטה.
כשחזרה אל הסמטה ידעה שהלילה יהיה מאד.
הוריה לא חזרו מעולם, כשהייתה בת חמש לפני שבע שנים הם נסעו לאנגליה ומאז השאירו את ליסן בבית היתומים.
לפני כשנה ברחה מבית היתומים, עדיף היה למות מאשר להישאר שם ולדעת שבכל מילה שתוציא מפיך תהיה בעיטה או מכות של חגורת עור.
טולו, אחותי הקטנה הייתה מאד חולה לפני שנה.
לעולם ליסן לא הייתה משאירה אותה בפנימייה, אך כשברחה באחד הלילות הקרים לא יכלה לשאת שהיא תהיה קפואה מקור, ולא תקבל את האוכל שליסן משיגה בלעיתים כה רחוקות.