המשוררת- פרק 2

היום למחרת כבר היה יותר בהיר.
האביב התקרב במהירות, השלג כבר החל להפשיר מגגות הבתים הגבוהים של קורי העיר הקרה ביותר בארץ סיאן.
והיום היה יום קסום בעל ריח ריבת דובדבנים מאזור המאפיות החמימות ועוגות המרציפן שנאפו במיוחד ליום אביבי זה נאספו כולן לארמון על ידי השליח המלכותי, ליסן אהבה את בגדי השליחים המלאכותיים, היא אהבה לצפות בהם מטיילים ברחבי העיר עם הבגדים האדומים הצמודים וכובע הפונפון הצהוב מקטיפה, ולעתים הייתה זו מגבעת, אם נשים היו נשלחות.
ליסן התעניינה בתרבות המלכותית, תמיד היא רצתה להיות חלק ממנה ולחלוק את עוגות המרציפן בימים קסומים כמו אלה. וללבוש בגדים מלכותיים. אף פעם לא הייתה קרובה לארמון המלוכה וחלומה היה כמובן להיות הנסיכה של ארץ סיאן.
ליסן הלכה ברחובות יחפה ושיערה השחור היה כבר מלוכלך ופניה מלאות בפחם ועפר ומה לא?
לא היה לה לאן לשוב חוץ מהסמטה שבא היא גרה, העכברושים והחרקים היו חבריה היחידים ותמיד התגעגעה לאחותה שאין לה מושג אם היא בחיים או כבר נחה את מנוחתה?
ליסן לא אהבה לחשוב על בריאות אחותה בלעיתים קרובות, תמיד חשבה עליה אין הן היו משחקות בבית העשיר לפני שמשפחתן עזבה אותן יתומות.
ליסן לא ידעה בוודאות למה השאירו אותה הוריה בבית היתומים ביום קר וסתווי שזה? ולמה אף פעם מאז לא ראתה אותם? למה הם לא באו לבקר? אולי הם לא בחיים?.
מחשבות אלו בלבלו מאד את ליסן, אך זו התרגלה לחיות את חייה כמו שהם עכשיו.
שוב ליסן הגיעה למאפייה שהייתה בה אתמול, המוכר זיהה אותה מיד.
כל ילדי הכפר כבר הלכו לבית הספר בבגדיהם החמים וכובעי הפונפון הלבנים שלהם, רק ליסן הייתה הילדה היחידה שהיו לה בגדים בלויים, מלוכלכים וקצרים עליה בשלוש מידות.