המסע אל אורות החושך

באמת שלא חשבתי שיש אדם שמבין אותי, אבל יש וזה הוא ברוק- אחי הבכור. הוא תמיד היה האדם הכי מושלם שאני מכיר. יש לו הרבה חברים, הוא תמיד אוהב לצחוק ולספר בדיחות, הוא גם נראה יותר טוב ממני; בעל עיניים תכולות ושיער בהיר, בעוד שלי יש עיניים כהות כאדמה, ושיער כהה גם כן. רבים לא האמינו שאנחנו אחים. לא היו לי הרבה חברים כמו לו, ואם לדייק, לא היו לי חברים כלל באזור בו גרנו. אני לא יכול להסתיר את העובדה שקינאתי בו לפעמים, הסתכלתי עליו והרגשתי כאילו אני לא באמת אח שלו, כי לא יכולתי לחשוב על שום דרך בה אני דומה לו.
"עוד פעם אתה בדיכאון?" שאל אותי כל פעם כשהייתי תוקע את האוזניות באוזניים, ולא מוריד אותן במשך הרבה זמן. הוא ידע שזו הדרך שלי להתנתק מכל מה שמפריע לי לחשוב. הוא מכיר אותי יותר מידי טוב.
"לפעמים," אמר והתיישב לידי על הספה בסלון. "כדי להוציא את העצב אתה יודע מה אני עושה?" הוצאתי אוזנייה אחת מהאוזן, ועצרתי את השיר שהתנגן. לא רציתי לגלות יותר מידי תלות בדבריו, כי האמנתי שהוא אומר אותן רק כדי להרגיש טוב עם עצמו.
הרמתי אליו מבט. "קשה לי לחשוב שהיית עצוב אי פעם." אמרתי ולא ידעתי אם אני אומר את זה כמאשים אותו, או כמצטער על כך שאני לא כמוהו- אדם שבאמת מסתכלים עליו.
הוא הקשה את מבטו. "אני לא נוהג להראות את זה לרוב." אמר בדרך אגב.
"לא חשבתי אחרת. אתה הרי יותר מידי מושלם מכדי להיות עצוב." תקפתי אותו ביגוני.
מבטו הפך למופתע, אבל בעיניו הכעס התעצם. "מה?" קולו נשמע כמגיב למילה מגונה שנאמרה לעברו. "על מה אתה מדבר לעזאזל?"
כשהוא היה משתמש במילה 'לעזאזל', ידעתי שהעניינים נהיו רציניים יותר, ואם הייתי מרגיז אותו עוד יותר, הוא יכל לסתור לי כל-כך חזק, שהייתי יכול ליפול ארצה ולא לקום מהפחד שהוא יעשה זאת שוב.
שפתיי ננעלו, פחדתי להביט בו, אבל הרגשתי שברוק תוקע בי את עיניו, כמנסה למצוא דרך לנקוט את הצעד הבא שלו.
ידו נגעה בכתפי, הופתעתי לגלות שהאחיזה שלו הייתה עדינה מזו שציפיתי לה. "מה קורה איתך ליאו?, ספר לי." הוא דיבר בטון שלא הייתי רגיל אליו. משהו בו נראה לי רך מידי, עדין כמו רוח מלטפת. אבל אני הייתי רגיל לראות את הדבר הזה מתהלך בדירה הקטנה שגרנו בה ללא רצון להביט בי בכלל. כאילו אני אבק שאין לו כוח לנקות.
על אף שלא הבטתי בו, אני מודה שהרגשתי כבר את העיניים שלי רוצות לדמוע מהכנות שהולכת להתגלות מפי. "אתה חושב שאי פעם יהיו לי חברים?" שאלתי אותו בקול לא קול.
לא היו לי חברים בעיירה כמו לו. בבית הספר היחיד שהיה בה הילדים לא שמו לב אליי, ואם כן, הדבר הכי טוב שהם יכלו לעשות זה או לנצל אותי או להפוך אותי לבדיחה מהלכת. פעם קבוצת נערים מהכיתה שלי זרקו עליי שקית מים, ולאחר שהם ראו שאני לא מגיב בצורה שהם ציפו, שניים מהם דחפו אותי לתוך שלולית בוץ, הייתי חסר אונים ומובך כל-כך, שרצתי בחזרה הביתה עם דמעות בעיניים. מאז תמיד שנאתי את החורף.
החיוך של ברוק הפתיע אותי כשראיתי אותו. רציתי להאמין שהוא צוחק על הטיפשות שלי, כי אני באמת שהאמנתי שהייתי בן אדם טיפש, פחות טוב מכולם, אבל לא יכולתי שלא להרגיש את האהבה שהוא הפגין כלפיי באותו הרגע.
"אם אתה רוצה חברים אמיתיים, לך תמצא לך אנשים שאתה אוהב." לא הצלחתי להבין למה הוא התכוון. שנאתי איך שהוא אמר זאת בכזו קלות.
"למשל אני-," המשיך. "מחפש אנשים שאכפת להם מימני ולי מהם. אני לא אומר שאני תמיד מוצא את האנשים הנכונים, חלקם נוראיים אם אדבר בכנות, אבל היי," הוא הסתכל עליי באופטימיות גלויה, שאני התפתיתי להאמין שהיא מזויפת, "זה לא אומר שאני מפסיק לחפש אותם."
העצבים תקפו אותי משום מקום, "יודע מה? גם אני מחפש אותם. כל הזמן. אבל אולי הבעיה היא שלי ולא שלהם." קמתי ממקומי על הספה, וניגשתי לחדר, שלצערי- היה של שנינו.
טרקתי את הדלת כך שהקירות רעדו, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים חזק. לא רציתי לראות ולשמוע אף אחד. הדבר שראשון שרציתי באותו הרגע זה להירדם, ולהתעורר כשאני יודע שחיי השתפרו. כמעט הוצאתי יבבה מפי כשהבנתי שדבר זה לעולם לא יקרה.
כשנרדמתי, חלמתי. חלמתי חלום שאני לא זוכר הרבה ממנו. היו בו אוניות, אותי ואת אחי הבכור על אחת מהן. ברוק השקיף אל האופק שרק מי הים והשמיים התכולים נראו בו. האצבע שלו הצביעה כלפי מעלה, ושם הייתה להקת ציפורים שעפה בצורת V מעלינו.
"היבשה קרובה." אמר ברוק בחיוך. כמעט שיכולתי להריח את ריחו המלוח של הים, רציתי לאחוז בידו של אחי ולקפוץ איתו למים על מנת שנגיע ליבשה יותר מהר. אבל רגע אחד לפני שנגעתי בידו של ברוק, התעוררתי למראה חדר שקרני השמש נעלמו ממנו, כך שהוא היה עטוף בחושך עם אור קלוש שהתגנב מחריץ הדלת, ואחי העומד במרכז, כאילו הוא מתכונן למשימה כלשהי.
רציתי לחזור לחלום, אבל קולו של ברוק נשמע לפני שעיניי נעצמו בחזרה. "אתה בא איתי?" שאל שאלה שידעתי שהתשובה היחידה לענות עלייה היא 'כן'. שנאתי להישאר לבד בבית בלילה. תמיד הפחד תקף אותי לאחר כעשר דקות לאחר שלא היה לידי אדם בסביבה.
פעם, כשהייתי בן שתיים-עשרה, אחי יצא לדייט עם נערה שהכיר, ואני הבטחתי לו שאני אחכה לו ולא אפחד. אבל חצי שעה אחרי שהלך, התחלתי להילחץ והתקשרתי אליו. בפעם החמישית שבה הוא ענה נשמעתי על פי דבריו כה מפוחד, שהוא היה משוכנע שמישהו פרץ לנו לבית, כך שהוא יצא באמצע הסרט שהיה בו עם אהובתו, שניהם נסעו עד אלינו לדירה, וכשהם פתחו את הדלת ברוק מצא אותי מייבב בפינת הסלון, וכשהבין שלא קרה שום דבר מיוחד, נאלץ להסביר זאת לנערה, והיא הסתלקה באמצע הדברים בטענה שאינה רוצה להפריע עוד. לאחר שהדלת נסגרה, אחי בעט בי בחוזקה פעמיים והאשים אותי בכך שהרסתי לו הכל. לא הגבתי לדבריו, ונאלצתי לישון בסלון כי פחדתי שהוא יוסיף להכות אותי אם אכנס איתו לחדר.
אבל גם אם עברו להן שלוש שנים מאז, עדיין פחדתי להישאר לבד בלילה. ברוק למד כבר שזאת פוביה או מאין חרדת נטישה, אבל עדיין לא הצליח להבין איך אפשר לפחד מדבר כזה.
התיישבתי על המיטה וחיכיתי שתחזור לי התחושה לרגליים. ברוק היה קצר סבלנות. "למה אתה מחכה?" שאל וחיכך את כפות ידיו זו בזו.
לא ידעתי למה לחכות האמת, לא ידעתי שום דבר מלבד שהשעה הייתה מאוחרת, ושאחי תכנן לצאת לבחוץ מסיבה כלשהי. אני שנאתי את זה.
"קר בחוץ," הוצאתי את המילים מהפה. לא עברה דקה עד שהוא זרק לעברי את מעיל העור שלי, שהוא קנה לי ליום ההולדת האחרון. הוא היה המעיל האהוב עליי.
"תלבש." ציווה. "הקור לא הולך למנוע ממני לצאת מהבית."
הכנסתי את זרועותיי לתוך שרוולי המעיל, וכמעט מיד הגוף שלי התחמם. היה לי נעים.
ללא מילים מיותרות יצאנו שנינו מהבית, ואחי הוביל אותי שמאלה במעלה הרחוב השומם, שהדבר הרב ביותר שראיתי בו היו מכולות זבל. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, והמספר גדל.
הגענו לצומת דרכים, שני כלבים לבנים מלוכלכים הגיחו מאחת הפינות והתחילו לנבוח בפרעות, אחד מהם אפילו החל להתקרב בצעדים בטוחים לעבר ברוק, אבל נעצר כשהבין שהדבר שהכי הטריד את ברוק באותו הרגע זה לאיזה כיוון להמשיך ללכת. עמדתי מאחוריו כשידי בכיסי המעיל, ניסיתי לעצור את הלסת שלי מלרעוד מרוב הקור.
הוא פנה שמאלה, ואני אחריו. לאחר שהתרחקנו הכלבים איבדו בנו עניין.
"קר לך?" הוא שאל כשהתחלנו להתקרב לאזור המיוער, שממנו תמיד פחדתי, בעיקר בלילה.
"לא ממש, אני כבר רגיל לזה." באמת שהייתי רגיל לזה. לפני שנתיים אני וברוק היינו נוהגים לטייל באזור המיוער של העיירה. פעם אחת מצאנו שם גורת חתולים קטנה, היא הייתה לבנה עם כתמים שחורים על גבה. ברוק אמר לי שהיא בת פחות מחודש, ושאם אני רוצה נוכל לגדל אותה. אמרתי לו שאסור לקחת אותה מאימא שלה, ושמוטב שנעזוב אותה. אבל הוא אמר לי שלפי הקול של היללות שלה, אמא שלה נטשה אותה מסיבה כלשהי, והיא לא תשרוד אם לא ניקח אותה ונטפל בה.
לבסוף הסכמתי, קראנו לגורה אוליביה, האכלנו אותה בחלב וגבינות, ולפעמים ברוק היה לוקח קצת מן האוכל שהשכנים שמו לחתולי רחוב, מרטיב אותו על מנת שלאוליביה יהיה יותר קל ללעוס אותו, ומאכיל אותה בסבלנות. יום אחד, כשברוק הלך לאחד מהחברים שלו, אוליביה הצליחה לברוח מהבית, וכשברוק חזר מהבילוי שלו, הוא אמר שהוא מצא את אוליביה מתה על הכביש, מכונית דרסה אותה. אני הייתי עצוב ומתוסכל. בכיתי ואמרתי שזו אשמתי כי לא שמרתי עלייה, אבל הוא סירב להאשים אותי בזה, ואמר שדברים כאלו קורים לפעמים, צריך להמשיך הלאה ולא להתרכז בלמצוא אשמים.
"ברוק," שאלתי אותו כשהתחלנו להתרחק מהמבנים, והינו קרובים לצמחייה. "מה אתה רוצה לעשות כאן?"
הוא לא ענה לי מיד. הוא נעצר ליד עץ אורן גדול וניסה לחשוב איך להתקדם מכאן הלאה. "מה אתה חושב?"
לא ידעתי מה לענות לו. "אני לא יודע. בגלל זה אני שואל." שתקתי לרגע. "אני רוצה לחזור הביתה." הודתי.
הוא גיחך. "לבית בו אתה תהיה בדיכאון כל הזמן? אין סיכוי." הוא שם את ידו על גבי ודחף אותי לפניו. " קדימה, תוביל את הדרך."
הסתכלתי עליו. לא יכולתי להסתיר את העובדה שהתמלאתי פחד. פחדתי מהמקום הזה, שבו העצים נראים מאיימים עלייך, ומכל צליל שבוקע מהצמחייה, בין אם זה חגב זעיר או עכבר המחפש מזון.
"ממה אתה מפחד?, אתה יודע שאני תמיד אשמור עלייך." אמר ודחף אותי בשנית.
הכרחתי את רגליי להתחיל לנוע, ניסיתי לרוקן את המחשבות מהראש שלי, לא להרגיש פחד, פשוט ללכת. בקושי שראיתי מה יש מולי, האור העמום של העיירה והכוכבים לא הספיק. נפלתי לפנים כשרגליי פגעו במשהו קשה, האדמה הייתה מלאת אבנים קטנות שדקרו את כפות ידיי שפעמו מכאב. אור פנס האיר עליי. "אתה בסדר?" שאל ברוק.
תהיתי למה הוא לא השתמש בפנס קודם, אבל לא חשבתי שאני אקבל תשובה אם אשאל.
קמתי. "כן, רק נתקלתי באבן."
הוא הנהן והמשכנו הלאה. הפעם כן ראיתי מה יש מולי, כי ברוק האיר לי את הדרך. לפעמים הוא כיבה את הפנס, אבל כשהוא הרגיש שנתקענו, הדליק אותו שוב.
ככל שהתקדמנו יותר, ככה הרגשתי שאני נהנה, כששמענו משהו זז, הסתכלנו שנינו וראינו מה זה, לפעמים זה היה קיפוד קטן, לפעמים לטאה, ואפילו עקרב. ברוק אמר לי לשמור ממנו מרחק כשניסיתי להתקרב ולהתבונן בו עוד.
הרגליים שלי היו כבר עייפות, ואמרתי לברוק שאני רוצה לנוח. הוא הסכים איתי. נעצרנו בצידי שלושת עצי אורן שצמחו זה ליד זה, התיישבנו מתחתם. האדמה הקרקע הייתה מכוסה במחטי אורן ובאצטרובלים שנפלו. תהיתי אם יש מעלינו סנאים שישנים.
ברוק כיבה את אור הפנס. "אתה נהנה?" שאל ונשען עם גבו על גזע העץ.
"מאוד." התמקמתי לצידו.
"אני שמח." אמר, ואף על פי שבקושי ראיתי את פניו, ידעתי שהוא מחייך.
"תגיד, למה באנו לפה?" שאלתי אותו. לא ציפיתי לתשובה חד משמעית.
הוא הזיז את רגליו לפנים. "מה אתה חושב שהיה קורה אם לא היינו באים לפה?"
דמיינתי אותנו באותה הדירה, אוכלים חביתה לארוחת ערב, ואולי קצת סלט אם היה לי כוח להכין, שותים משקה חם, וכל אחד היה הולך לענייניו.
"אני חושב שלא הרבה." אמרתי מביט מעלה אל הענפים של העץ, שביניהם היו נראים מעט מן הכוכבים שבשמי הלילה.
"ליאו, אני רוצה להגיד לך משהו." הוא התקרב אליי, וקולו הפך ללחישה. "גם אם אתה חושב שאני מושלם, אז תדע שאני לא. אין דבר כזה בן אדם מושלם, כמו שאין דרך מושלמת. אני רוצה שתדע שגם אם קשה לך, אני תמיד פה לתמוך בך. אתה שומע אותי?"
לא יכולתי שלא לשמוע אותו. הקול שלו הוא הקול היחיד שיכולתי ורציתי לשמוע באותו הרגע. "אני שומע אותך." אמרתי בקול חלש עוד יותר משלו.
הוא חיבק אותי בזרועו. חום הגוף שלו נעם לי. "גם אם אין לך חברים, תדע שתמיד יש לך אותי. אני אח שלך. ואתה יודע מה אחים עושים זה למען זה?" שאל.
"שומרים זה על זה?" עניתי, והרגשתי איך חיוך קלוש עולה על שפתיי.
ברוק חייך גם. "אתה צודק."
חיבקתי אותו בחזרה, הודתי בליבי שזכיתי לאח כמוהו. אדם אחד שאחרי הכל הוא שומר עליי.

למחרת בבוקר התעוררתי כשראשו של ברוק נשען על כפתי. ניערתי אותו מעט והוא פתח את עיניו הכחולות והסתכל עליי מופתע.
הוא התיישר וניער את ראשו. "לא תכננתי להירדם כאן." אמר מתנצל.
קמתי על רגליי. "עדיף שהיינו ישנים פה מאשר בבית. לפחות נכון לעכשיו." היינו קרובים לשלב בו העצים נהיו סבוכים יותר, אבל עדיין היה שטח שהיו בו מעט מהם, וצמחייה גבוהה צמחה בין הסלעים.
הוא קם גם כן, והתנער ממחטי האורן שנדבקו לבגדיו. "אם אתה אומר כך, אז קדימה- תוביל את הדרך חזרה הביתה." סימן בידו את הכיוון שממנו הלכנו.
לא הייתי בטוח איך לחזור, אבל הסתפקתי בזה. "טוב, זו הולכת להיות עוד הרפתקה."
ועם המילים האלה התחלנו ללכת בין הצמחייה כשציוצי הציפורים נשמעים באוזנינו, במטרה לחזור הביתה.