המסיכה

אדם היה בן ארבע כשביקש לבדוק מה הסוד החבוי בקופסא הגדולה, המונחת על האצטבה בבית המלאכה של אבא, ממנה אבא שולף מברשת ומורח את המתכות במברשת גדולה עד שצבען משתנה. הוא התרומם על קצות אצבעותיו כדי להציץ פנימה. מכיוון שחסר לו כטפח, הוא התמתח, שלח את ידיו ותפס בשולי הקופסה כדי להגביה עצמו עוד קצת. חלקלקות הקופסא גרמה לידיו להחליק ואיתן נמשכה מטה גם הקופסה והחומצה שבתוכה נשפכה על פניו.
חודשים מלאי ייסורים חלפו עד אשר הגלידו הפצעים והכאבים שככו, אבל פניו הכוויות של אדם נותרו אפורות. עינו האחת נצרבה והתעוורה. כשהחלים, לקח אותו אביו שוב אל הגן, אבל למראה הפנים המוזרות נבהלו הילדים ואחדים מהם אף פרצו בבכי. אבא ואדם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. לפני שנכווה, אדם היה ילד שמח, שפניו מאירים והוא חברותי ושש אלי משחק. הכאב שאדם חווה לראשונה, כשילדי הגן נבהלו מפניו היה כה עז, שהוא סירב לצאת מהבית. כל ניסיונות השכנוע של אמו ואביו לא הועילו. אדם נשאר ספון בביתו והשבועות חלפו לאיטם.
היה למשפחה ידיד קרוב, אמן שגר בשכנות. הייתה לו יד ברוכת כישרון לציור וגם לפיסול. האמן ליווה בצער את מסע הייסורים של אדם ומשפחתו. מדי פעם הוא צייר ציורים קטנים והיה מעניק אותם במתנה לאדם כדי לשמח אותו, ולו במקצת. כשסיפר לו האב שאדם אינו רוצה לצאת את הבית, האמן נעצב. הוא תהה כיצד ישכנע את הילד לצאת ועלה בו רעיון. הוא יעצב מסכה של פני ילד שלמים וייתן אותה לאדם, לשים על פניו. הוא העלה את הרעיון בפני האב. זה חשש כי בנו ימאן, ולא רצה להטריח את ידידו למאמץ שווא, אבל האמן הרגיע אותו ואמר כי ישמח לבנות את המסכה גם אם לא תועיל. האב הסכים, והאמן ניגש למלאכה.
הוא השקיע את מיטב כשרונו בבניית המסכה ועדיין עברו ימים רבים עד שהייתה מוכנה. אבל התוצאה הייתה מפליאה. היו למסכה פני ילד יפים וחלקים, צבעם צבע עור ורוד רענן, ובתוויהם נראו כפנים אמתיות. כה יפה הייתה המסכה עד כי אדם עצמו, שנהג לדחות בכעס ובייאוש כל ניסיון לשמח אותו, התרצה והסכים לעטות את המסכה על פניו. הוא הביט במראה בחשש, ולמראה פניו החדשות הרגיש, לראשונה מאז שנכווה, שהוא יכול שוב לצאת אל העולם.
המסכה החזירה את אדם לחיים. הוא הסיר אותה רק בבית, ורק בפני הוריו וידידם האמן. בכסות המסכה סיים את הגן, עבר ללמוד בבית הספר ועלה מכיתה לכיתה. לילדים שראו אותו לראשונה היה מוזר שילד כמותם עוטה מסכה, אבל יופיים של הפנים והארשת הטבעית שהייתה נסוכה עליהם הביאו לכך שבמהרה כולם ראו בה את פניו האמתיות של אדם, ביקשו את קרבתו והיו לחבריו. אדם שכח לא פעם שמסכה על פניו, ושב להיות ילד עליז ומאושר, ממש כמו שהיה לפני האסון.
אדם גדל ובכל שנה היה האמן מכין לו מסכה חדשה. הוא היה מעצב לה את אותם התווים כקודמתה, עם שנויים קלים, כצפוי לפניו של ילד ההולך ומתפתח משנה לשנה. אדם ציפה בקוצר רוח ליום ההחלפה, ולכשהגיע, היה מסיר את המסכה הישנה, ומבלי להציץ בפניו החשופות, עטה מיד את המסכה החדשה ולאחר שהייתה צמודה הייטב בדק את מראה פניו החדשות במראה. הוא היה מרוצה. המסכה החדשה מעולם לא הכזיבה.
אחת לשנה נחגג בעיירה קרנבל מסכות. היה זה חג עליז ואהוב על הכול, בפרט על הילדים. בחג זה הכול היו מתחפשים ליום אחד בשלל תחפושות, כיד הדמיון הטוב, ויוצאים לרחובות לראות ולהיראות. אחד ממנהגי החג היה הניסיון לזהות מי מסתתר בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה, לכן רבה הייתה ההשקעה שהשקיע כל אחד בתחפושתו. ההכנות התחילו שבועות לפני החג, על מנת להספיק ולסיים את הכנת התחפושות במועד.
אדם לא אהב את החג. "הרי אני נמצא בתחפושת כל השנה ומה הריגוש שאוכל לחוש בחג שכזה?" היה אומר בנימה של עצב. שנה אחרי שנה, כולם יצאו אל הרחוב לחגוג ולשמוח, ואילו אדם נשאר ספון בביתו. לא הועילו הפצרות אביו ותחינות אימו. גם האמן ניסה לדבר על ליבו, אך הגם שאדם הוקיר אותו מאד, הוא נשאר בשלו, "החג הזה לא לי הוא. איני יכול לקחת חלק בשמחה הזו."
כשמלאו לאדם חמש עשרה שנים, האמן החליט כי די, והגה רעיון חדש כיצד להוציא את אדם אל החוגגים. "אכין לך עוד מסכה, מיוחדת ושונה מהמסכה הרגילה שלך. איתה תהיה כמו כולם, תוכל להלך בחג ואיש לא יזהה אותך." בתחילה התנגד אדם התנגדות נמרצת, אבל האמן חזר והפציר בו ובסבלנות רבה טען את טיעוניו. אדם התרכך אט אט ולבסוף הסכים. הזמן שנותר עד החג היה קצר, ולכן האמן ניגש מיד אל העבודה. הוא עשה ימים כלילות במלאכה העדינה. את כל כישרונו השקיע בהכנת מסכה המיוחדת הזו, ויום לפני מועד החג, היא הייתה מוכנה.
הערב ירד והחגיגה הגדולה התחילה. המון אדם נהר אל הרחובות. תחפושות יפות ומשונות נראו לעין כול. היו שם נסיכות ומפלצות, רקדניות וגיבורי-על, שדים ורוחות רפאים, חיות ושודדים. כולם התערבבו אלה באלה, נקהלו בקבוצות, ריקדו במעגלים וניסו, כמנהג החג, לזהות מי נמצא בתוך כל תחפושת ומאחורי כל מסכה. גם אדם התהלך בין החוגגים. המסכה שלו הייתה מיוחדת אפילו בין כל המסכות המרהיבות מסביב. היא משכה את העין ועל כן רבים מהחוגגים נתלוו אליו והתאמצו לזהות מי הפנים שמאחורי המסכה. לראשונה מזה זמן רב, אדם הרגיש כשווה בין שווים. חוגג בשמחה כמו כולם.
החגיגה התארכה אל תוך הלילה ונמשכה גם כל יום המחרת. מצהלות המנחשים נכונה נמהלו בקריאות האכזבה של אלה שזהותם נחשפה. חברויות חדשות נוצרו בחסות ההסתר. המסכה של אדם אתגרה רבים, אבל איש לא הצליח לחשוף את זהותו.
השמש עמדה לשקוע והחג התקרב לסיומו. עוד מעט יחשפו המתחפשים את זהותם. החוגגים נאספו בכיכר והמתינו לתקיעת החצוצרה המבשרת, כבכל שנה, את הרגע המיוחל. בדיוק בשעה שהשמש נגעה בקו האופק, נשמעה תרועת החצוצרה. הכול הסירו את המסכות מעל פניהם. צהלות צחוק וקריאות הפתעה עלו מכל עבר כשנחשפו זהויות והתבררו טעויות. אט אט החל להישמע מלמול שהלך וגבר בתוך ים הקולות. הצהלות הלכו והשתתקו. זה אחר זה נפנו הראשים לכיוון אחד והמלמול דעך. הכול הביטו בדממה בפניו המעוותות והמצולקות של אדם, שהיו זהות בכל תו מבעית שבהן למסכה שאחז בידו.
העומדים לצידו, שאך לפני זמן קצר ריקדו חבוקים יחד איתו, נרתעו בבהלה. הם הסיעו את מבטיהם הלוך ושוב מהפנים הכוויות אל המסכה התאומה, אותה ראו במשך כל החג. איש לא ראה מעולם את פניו ורחש עבר בקהל כשזהותו נלחשה מפה לאוזן. השתרר שקט מעיק. אדם העביר את מבטו אט אט על פני הקהל ואז, בלי מילה, הרים את המסכה והחזיר אותה אל פניו.