המסיבה: פרק 1

פרק 1:
"וואי כואב לי כל הגוף!" אמרתי בתסכול,
"מה קרה לך ליאל, גם אתמול שירן סיפרה לי שהקאת." אמרה רוני.
"כן אני לא יודעת מה יש לי, וגם לא שתיתי כל כך הרבה שם". אמרתי באנחה.
"במסיבה? מה היה לך כבר לשתות" אמרה רוני ועצרה לרגע כדי להתכתב עם רן חבר שלה.
עצרתי ביחד איתה ואמרתי "באמת שאין לי מושג, בסך הכל היה שם מים ומשקאות מתוקים, קולה, ספרייט". "תכלס" אמרה והמשיכה להתכתב עם רן, כל דבר שאמר היא צחקה.
"נו רוני! תהיי רצינית לרגע!" כעסתי, "טוב מה עובר עלייך, בתור מישהי שכואב לה כל הגוף עד מאוד עצבנית!" אמרה גם בכעס. "זה הורמונים של הגיל" קרצתי לה, "או שלא!" צחקקה.
לקחתי את מה שהיא אמרה ברצינות, כאילו למה התכוונה?!
"יש לך מזל שאנחנו עד רבע לשתיים עשרה בבית ספר",
"לא נראלי שאשאר, אולי אני אלך הביתה?" אמרתי בתקווה שתחזור איתי, ללכת ברחוב שלי לבד זה סיוט, את לא יודעת מי יקפוץ לך שם!
"מה פתאום! את לא הולכת תישארי." אמרה והטלפון היה תקוע לה בין העיניים.
"טוב אבל רק בשבילך" צחקתי.
הגענו לבית הספר, שירן הצטרפה אלינו.
המורה צילה צעקה "ליאל, רוני ושירן כנסו מיד לכיתה!!" , "טוב!!" ענתה לה שירן עצבנית,
"מה עובר עלייך?" צחקתי. "מה שיש לרוב הבנות בבית הספר הזה, פעם בחודש". "הבנתי" צחקתי ממש, ולפתע עמדתי להקיא, ניסיתי לדחוף חזק לבפנים את הקיא כדי לא לעשות בושות מול דור.
רצתי לשירותים, לא הצלחתי לדחוק חזק את הקיא, ~בעאעאעאבעב~ הקאתי.
שירן רצה אחריי, את רוני המורה תפסה ואמרה לה "לכיתה מיד!" במבטא רוסי כבד.
"אבל.. אבל.." גמגמה. "שום אבל. מיד!".
-בשירותים-
שירן עשתה פרצוף ניגעל אבל ניסתה להסתיר ולא הצליחה, בסדר אפשר להבין אותה.
"מסכנה שלי! איפה המים שלך?" אמרה במהירות כדי לא לפספס את המורה ריטה, כן זאת עם המבטא הכבד, היא מורה ממש רעה. אמנם ריטה נכנסה לכיתה אבל היא מאפשרת לכולם להיכנס גם 5 דקות אחר כך, תכלס היא לא מאשרת אף אחד לא שואל אותה.
"אני לא מרגישה טוב, באלי הביתה!" נפלתי על ריצפת השירותים המסריחה, לא יכלתי שלא לשבת עוד שנייה והתמוטטתי.
"אני יקרא למורה, לאמא שלך", "לא למורה! תתקשרי לאמי".
"ברור!". אמרה
שמעתי בטלפון את אימי נלחצת כל כך עד שמתעלפת יותר ממני.
"מאמי אני הולכת לקרוא לריטה, אחזור מיד!" אמרה לי ורצה.
אמרתי לה "לא" אבל בשקט, לא היו לי כוחות לדבר בכלל.
חיכיתי כבר 10 דקות ושירן לא חזרה , ריטה לא באה.
הרגשתי שעד שאמא תבוא אני כבר אמות!
ולפתע הפסקתי להרגיש את הרגליים, את הראש התחלתי להרגיש נמלים בכל מקום בגוף, והתעלפתי.
התעוררתי בבית, היה חושך. "סוף סוף התעוררת!" שמח אבא וקרא לאמא במהירות, אמא הדליקה את האור. "מה קרה לי ? מה השעה? ולמה חיכיתם שאני יתעורר?!".
"חח מצחיקולה!" אמרה אמא ונישקה אותי, אבא חיבק אותי.
לראשונה שאני רואה את אמא ואבא מסתדרים ושמחים ביחד.
"שירן סיפרה לי שהקאת כבר כמה פעמים, לפני יומיים, אתמול ולפני 12 שעות שוב. היא אמרה שלפתע התעלפת!" אמא הופתעה שוב כאילו סיפרו לה את הסיפור.
"12 שעות? למה מה השעה?" הרמתי את הטלפון והוא נפל לי מהיד. לא הצלחתי להרים את היד בכלל. אמא נבהלה.
"שגית, אין מה להיבהל, היא קצת חלשה." אמר אבא בקול רגוע.
"הנה קחי אותו" הביא לי את הטלפון.
"21:00?!" , "כמה זמן ישנתי?" הוספתי.
"12 שעות."
אמא הלכה להתקשר לרופא, כדי לא להדאיג אותי יצאה מחוץ לחדר.
לפתע צמרמורת התמלאה בגופי, "מה קורה לך ילדה?" שאל אבא,
"אני לא יודעת, כואב לי כל הגוף!". עניתי,
"הרופא בדרך!!" אמרה אמא.
תוך כמה שניות הוא הגיע, חתיך דווקא. ;)
בדק אותי , את החום שלי , הלב שלי ואת הראש. הלך לדבר עם אמא בחוץ, שמעתי קול אנחה. אמא נכנסה ולא דיברה.
"אז מה הרופא אמר?" שאל את אמא בדאגה, "הוא לא יודע בדיוק.." נאנחה אמא , מתוסכלת ומסתובבת מצד לצד, כאילו יודעת משהו אך לא מספרת.
"אמא?", "הכל בסדר?" אמרה לירי הקטנה ומנסה שלא להתקרב לחדרי,
"הכל בסדר לירי שלי, תחזירי לישון." ענתה לה אמא במבט עייף.
"מה זה לא יודע בדיוק?!" התעצבן אבא, מאז הבעיות בעבודה הוא ממש עצבני.
"הוא לא יודע איך להגדיר את זה, יש לה הרבה הקאות, הרבה כאבי ראש וחום. הוא אומר שזה סימן ל…" אמרה אמא ולפתע הפסיקה.
"ל……..?" התמלאתי זיעה, "ל…?" אמר גם אבא והפעם בקול רם,
"להריון" פלטה אמא.