המכתב האחרון

'ביפ, ביפ, ביפ'. אלו הקולות היחידים שאוזניי קלטו.
רגע אחד הרגשתי בעננים, רגע אחד ויחיד הייתי מאושרת. ולאחר מכן, שוב נפלתי. שוב נכשלתי. שוב טעיתי והסתובבתי לאחור. עיניי נעצמו, נשימותיי נהיו מלאכותיות, וקולות הצפצוף הדהדו באוזניי. אמרו לי לנסות להיכנס לעולם אחר, לנסות לעלות שוב לפסגה, אך אני יודעת שלעולם לא אצליח.
קולות ה'ביפ' מילאו את החדר, הצפצופים היו אטיים. אמרו לי שזה סימן רע.
ידי רעדה ואחזה בכוח את הנייר הכתוב, המכתב שמילא את לבי אושר כל פעם כאשר קראתי את המילים הללו. מחשבותיי ברחו רק אליו. לבי רצה לקרוא שוב ושוב את המכתב, אך אני כבר לא יכולה – ראייתי הלכה ונעשתה מטושטשת.
שמעתי את מלמולי הרופאים אשר נהרו מעליי, הכל נדמה רחוק כל כך. הכל נדמה, כאשליה, חלום מרוחק שלעולם לא יהיה קיים. אך זה אמתי, לפי מילותיו של אבי. זכרתי את הביטחון והנחישות שניסה להפגין, אך ראיתי את העצב הממלא בעיניו התכולות כשלי. הוא כעס עליי, בגלל המכתב. אך לא העזתי להפר את אחיזתי בו. הצפצופים באוזניי החלו להאט, מרחק ההפרש מכל צפצוף נעשה רחוק יותר ויותר.
אצבעותיי החלו לאבד את אחיזתי במציאות, שמעתי לחשושים הקוראים לי לבוא, לוותר.
ציפורניי שרטו בכוח את המכתב, דמעה נזלה על לחיי, דמעה מלוחה כחיי, דמעה אשר נספגה למכתב, וספגה את כל כאביי.
'ביפ' ארוך ומתמשך נשמע באוזניי, ואצבעותיי עזבו את האחיזה במכתב. נפלתי אל התהום העמוקה אשר קראה לי, היא צחקה עליי, על כך שאיבדתי אותו. את המכתב האחרון, שאי פעם אקרא.