המוות הוא סוף טוב

אני פרה.
אני רואה הכול.
את השפל והביזיון שבאדם.
אני חושבת שזהו טבע האדם.
הזיכרון הראשון שלי היה ממש כשנולדתי.
ראיתי את אמי,
ולרגע אחד,
רגע אחד כל כך מאושר,
היינו ביחד.
אבל אז הם באו והרסו הכול.
הם לקחו אותי ממנה.
היא נאבקה והשתוללה,
אבל היא לא יכלה.
לא יכלה לגבור עליהם.
גדלתי במקום חשוך ומטונף, בלי תקווה, בלי אפשרות שיום אחד אחיה חופשייה.
הייתי כלואה עם פרות נוספות וחסרות אונים, המשפחה שלי.
ועם זאת, הייתי בודדה מהם אלפי שנות אור.
לא יכולתי לזוז.
התגעגעתי לאמי,
לאמי שתציל אותי.
שתוציא אותי מהמקום הנורא ההוא.
חלפו יום ועוד יום, בלי שינוי מהמציאות המדכאת הזו, ואז לפתע נכנסתי להריון.
'אני עומדת להוליד ילד' התרגשתי.
אבל אז נזכרתי בחיי, והתעצבתי.
עברו חודשים, חודשים שלא ספרתי, כי לא היה טעם לכך,
ואז התינוקת שלי נולדה.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
אושר הציף אותי בפעם הראשונה מזה המון זמן.
אבל אז, הם באו בפעם השנייה.
לקחת את הבת שלי.
התאבקתי וצווחתי, כמו שאמי ומי יודע כמה לפניה, אבל הייתי חסרת אונים.
הבת שלי תחיה את חיי הנוראים שנית.
בכיתי…
ואז הם באו שוב, הפעם בשבילי.
הם חיברו אותי למכונות עינוי מזוויעות, ולקחו ממני את כל החלב.
החלב שהיה של בתי.
הרגשתי שהם לא יונקים רק את החלב שלי,
הם יונקים את עצם קיומי, את הכול, ומשאירים רק כאב ואובדן.
הזמן חלף וכבר לא יכולתי להניק חלב.
הם באו ולקחו אותי ואת הפרות האחרות למקום כלשהוא.
'פנסיה' קיוויתי 'סוף טוב'
אבל תקוותי נגוזה.
אדם מרושע למראה קשר אתנו,
ואז הוציא להב חד, ופנה אל הפרה הראשונה.
בהינף ידו היא מתה, וצרחתה מילאה את הדממה.
הם עומדים לשחוט אותנו!
הוא פנה אל הפרה השנייה, וכמעט עצמתי עיניים.
אבל לא, אני אשאר אמיצה עד הרגע האחרון.
כל כך הרבה פרות, המשפחה שלי, מתו.
ולפתע הוא הגיע אלי.
אני לא יכולה להיות אמיצה.
אני פוחדת.
הוא הניף את סכינו,
ורגע לפני מחשבה בודדה פילחה את מוחי;
המוות באמת סוף טוב, לחיים שכאלה…