הלוויה אחת ונשים שתיים
ממש רגע לפני שאתם קוראים מומלץ לקרוא קודם את ה"רציתי להוסיף" שיכניס אותכם בצעד קל לעולם שאתם עומדים להיכנס אליו, קריאה נעימה.
______________________
למה את? למה לא אני? למה אני עדיין חיה? איך אדאג לכולם לבדי? איך בלעדייך, אחות? ולמה? למה עכשיו? למה כשהכל סוף סוף התחיל להסתדר? למה את לא עונה לי? תקומי ותעני לי, אני רוצה לשמוע שוב אותך. את זו שאמרת לי בלוויה האחרונה שהיינו בה, שלוויה זה דבר מיותר ואת הפרחים את מעדיפה לקבל כשאת חיה. אז למה? למה את לא עוצרת את הלוויה הזו שכל שנייה פה משאירה אותי לבד… בלעדייך?
אחות, אל תבכי עליי. אני לא שווה את הדמעות. תשקיעי אותן במישהי אחרת. מישהי שתעריך אותך קצת יותר. מישהי אחרת. לא תראי עוד אחת כמוני, לא עוד. ידעתי שכשבאתי לעולם, אני באה להשאיר חותם וללכת. תראי אותם, את כל מי שבא, בליבם שלהם אני כבר חרוטה כמו המילים על המצבה. בלתי ניתנת לשינוי, כזו שהשאירה חותם. אל תבכי עליי, אחות. אני את שלי בעולם כבר עשיתי.
"בוקר טוב." בירכתי בעודי משפשפת עיניי.
"בוקר טוב." ענתה בפליאה "נו, תראו מי החליטה להתעורר."
"מה את רוצה? חזרתי מאוחר אתמול." עניתי מעבירה יד בשיערי, מסדרת אותו.
"אני יודעת אני יודעת, הרעש שלך הגיע עד לפה." צחקה.
"תראו אותה, לשון עוקצנית על הבוקר? מה עם הקפה?"
"מחכה לך שתכיני אותו." ענתה בחוצפה.
"או באמת?"
"כן באמת, מי שקמה מאוחר-מכינה את הקפה." קבעה.
"וממתי זה חוק?"
"מאז שאת קמה מאוחר." אמרה בגלגול עיניים.
"אם את לא היית, אחות, היה צריך להמציא אותך."
"לא הייתם מצליחים, אני אחת בדורי." התנשאה.
"אני בטוחה." צחקתי "את זוכרת מה אנחנו הולכות לעשות היום?"
"ברור. הולכים לקניות." התלהבה.
"אל תתלהבי, הולכים לגניבות."
"אחות, אם לקחת מהלבנות העשירות חפץ אחד ממיליוני החפצים שלהן נקרא גניבה, אז תקראי לשוטר שלך מאתמול שיאזוק אותי." אמרה והגישה את ידיה לאזיקה.
"הוא לא היה בא בשבילך גם אם הייתי משלמת לו."
"אה, אז מה שעשית אתמול?" אמרה בעודה הולכת אל חדר השינה.
"אין לך גבולות היום, כדאי שתרגיעי עם הקפה."
"שעוד לא הוגש!" צעקה מהחדר הסמוך.
אני כל כך אתגעגע אלייך, אחות. למי אכין קפה עכשיו? עם מי אריב כל בוקר כל הבוקר? איך הוא מצפה ממני שאמשיך בחיים שלי, בלעדייך. הלוא תמיד היינו ביחד. מאותו מפגש שלנו על הספסל ברחוב לא נפרדנו לשנייה אחת. ועכשיו את מתה. וזו הפרידה הכי ארוכה שלי ממך ולצערי גם האחרונה שלי. ומה יהיה איתי? מי ידאג לי? מי יכין לי את התה שאני הכי אוהבת אחרי ערב מוצלח?
אחות, אני סולחת לך. כן שמעת אותי. אני סולחת לך. סולחת על זה שהשארת אותי להתמודד לבד עם ארבעה שוטרים ולילה במעצר עם שלוש נרקומניות שלשלושתן חמש שיניים ביחד. את תסדרי, ילדה. אני מכירה אותך, את אחת ששורדת. באת הנה כדי לשרוד. תזכרי תמיד שאני איתך וכשתסתכלי הצידה, תמיד אהיה שמה.
"מה יהיה עם המראה הזה?"
"מה את רוצה? זה המראה וזה מה יש. לא לכולנו יש כסף, את יודעת?" עניתי בעוד מסדרת את השמלה.
"את חושבת שלי יש? אולי אני מחביאה פה במזרן? לא. אבל אני שומרת על עצמי, שומרת על הפנים האלה, שומרת על הבגדים שלי. ואת? את נראית כמו זונה שלא הרוויחה כל הלילה."
"וואו, מישהי פה מגזימה. קמנו כועסות?"
"מגזימה בזה שחיכיתי יותר מידי זמן להגיד לך את האמת. את צריכה לזרוח, ילדה. אם תשארי בצללים, הם יאכלו אותך חיה." הרצינה.
"איך פורצים לאור?" שאלתי בתמימות.
"לובשים את הטוב, משדרים את הטוב ואז האור שלו יאיר עלייך אוטומטית."
"ומה אם זה לא יקרה? מה אם תמיד אשאר בצל?"
"אז, אז תחזרי אליי ואני אראה לכווולם כמה זורחת את, כמה שמש יש בך. אבל את, את חייבת לנסות לבד."
"אם היית אוהבת אותי, היית מראה להם כבר עכשיו." הפצרתי.
"אחות, אני אוהבת אותך. את לא יודעת כמה. ובגלל זה אני שולחת אותך לשדה הקרב, לבדך. כשביד את מחזיקה את הנשק האולטימטיבי ובראש את זוכרת את כל מה שלימדתי אותך." אמרה ואני שתקתי, לא ידעתי מה לענות. "תשתקי עכשיו, תדברי אחר כך. קדימה. לכי! תראי לעולם… אותך!"
תודה. תודה על זה שלימדת אותי מי אני, שלימדת אותי מה אני שווה ושאני שווה. לא היית אמא מושלמת ולא אחות מושלמת כי היית חברה מושלמת. כזו שאומרת את האמת ואת כולה כשאני רוצה ולא רוצה לשמוע. הכרחת אותי להקשיב ולבצע ולא לפחד כי מקסימום אחזור לנקודת ההתחלה. לנקודת ההתחלה על הספסל ההוא כבר לא אחזור, לא עם הפרווה הזאת זה בטוח, וזה בזכותך. אני צריכה להיפרד עכשיו ואיך אעזוב אותך? את הרי מעולם לא עזבת אותי. והפרידה הזו היא חותמת את הסיפור שלנו.
ילדה, אין סוף לסיפור שלנו. אנחנו נחייה תמיד, הסיפור שלנו לעולם לא יסתיים והמוות שלי הוא לא זה שיעצור אותך. את תתגברי עליי. תזכרי את מה שאני אומרת לך, עוד שנה שנתיים גג אני אהיה רק זיכרון על מצבה. הזיכרון הזה יזכיר לך לפרוש את הכנפיים הרחומות שלך ולהעביר את הוראות תפעול הנשק לילדה הבאה ולזו שאחריה ולזו שאחריה, עד שאני ואת ניפגש…אי שם… בשנית.
תגובות (6)
לא ברור לי מה המסר של הקטע.
כתוב נהדר, אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך, מעניין…
וחסר נקודה (או סימן קריאה).
תיארת בחן רב את סיפור הלוויה; את סיפורן של שתי האחיות מאחורי הקלעים; את ההשלמה עם הפרידה; ואת מילות הפרידה של (מי?) .
ההבטחה בסיום חסרת משמעות. בין אם מכתבה של הנפטרת ובין אם מילותיה של המספידה – זה עניין של אמונה.
עם יכולת כתיבה מרשימה כמו שלך, אני מצפה לסיפור עם מסר כלשהו, לא רק לתיאור מעולה של תהליך בנאלי.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
קודם כל תודה, מחמאה גדולה שאני אישית מאוד מעריך!
הסיפור בעצם בנוי כפי ששמת לב ממילותיה של המספידה וממילותיה של המנוחה, תמיד הקטע שבא קודם הוא של המספידה. חשבתי לתת לקוראים לפענח את זה בעצמם ואולי פענוח אחר (כשהקטע הראשון הוא דברי המנוחה) יכול להוביל לסיפור קצת שונה…
לפי דעתי ההבטחה בסוף של המנוחה לא חסרת משמעות היא בעצם סוג של צוואת המנוחה, היא מנחה את המספידה להמשיך בחיים ולהתמודד עם האובדן ובעצם אפילו קצת להדחיק אותו כדי להמשיך להציל ילדים (תכף אגלה את הסוד..) ובבוא העת כשהיא תשלים את משימתה ותבוא למנוחות הן יוכלו להתאחד בשנית (וכך נותנת לה תקווה).
בתיאור שלפני הסיפור כתבתי שאני משאיר קצת מסתורין בינינו ולכן המסר של הסיפור הזה כמו שהוא פה עכשיו הוא חברות גדולה, חברות שגובלת במשפחתיות. ובקשר להצלת הילדים שעשו השתיים בחייהן (ספוילר) עוד אפרט בהמשך, אז תשארו מעודכנים ;)
ושוב תודה על המחמאה הגדולה הזו על הכתיבה, מעריך מאוד, שבת שלום
אהבתי את הסיפור. לא היה כאן הרבה מבחינת תוכן, אבל כן אהבתי את הצורה. למרות שהבנתי את הסדר, אני גם מצאתי את עצמי לפעמים מתקשה לעקוב, אני חושב שבגלל היחסי מנטורית/מתלמדת. לפעמים לא ברור מי היא מי.
אני אוהב את הדילוג בין ההווה(ההספד) לעבר.
עם זאת, קטעי ההספד היו טיפה מליציים לטעמי.
במידה ואתה מכיר את נושא התגים, הייתי מנסה לשנות את הגופן של האחות שהלכה לעולמה לitalic. אני חושב שזה היה מוסיף גם להבנה וגם לצורה.
אשמח לקרוא את ההמשך.
תודה רבה על התגובה. אני מנסה שהכתיבה תהיה ברמה גבוהה, כי לפעמים זה כיף להתפצלף ולפעמים כיף לכתוב פשוט ומטומטם (את הסוג השני של הכתיבה אני מרבה לא לפרסם פה). היופי שלפעמים היחסי מנטורית-מתלמדת, לדבריך, מתפספסים כי בעצם שתיהן למדו והתעצמו אחת מהשנייה, נחמד לחשוב על זה ככה… לצערי אני לא מכיר כלום בהדגשות ובפונטים באתר, טכנופוב לגמרי. שמח שאהבת!
קראתי אחרי שקראתי את סיפור ההמשך (אקסטווגנזה ודופרי).אהבתי והתרגשתי למרות שהעולם של הדמויות רחוק ממני.
מצפה לקרוא עוד על שתי הגיבורות!
כיף גדול שאהבת! מעניין המחשבה של לקרוא את ההמשך לפני המקורי. אני חושב שבמקרה כזה אולי עדיף, על אף המיסותרין שנובע מהראשון וגורר אותך לקרוא את ההמשך.אני לא חושב שיהיה המשך לשתי הגיבורות אבל ימים יגידו. שבוע טוב :)