הלא נודע- בוקר בקניון

"יואו לילי בואי לפה" תפסה חברתי בידי ומשכה אותי לחנות רחוקה ליד המדרגות הנעות.
"לא מאיה… בבקשה אני ממש שונאת איפור" התחננתי והתנגדתי למשיכותיה.
"זה שאת שונאת אותו לא אומר שאת לא צריכה לשים אותו" הצהירה.
"אה לא?" עניתי.
נכנסו לחנות השטנית הנוראית הזו שהייתה מלאה במוצרי איפור, קליפסים זולים לשיער, בשמים והמון מייקאפ.
"אני מתה" שאלתי את מאיה. "יש מצב שתמותי עד שנצא מכאן" ענתה לי.
"אני מרגישה כאילו שנכנסתי לגיהינום" עניתי לה והסתכלתי על המדפים מלאי מוצרי הטיפוח.
כל החנות הריחה מבשמים שאנשים ניסו, למרות שבאמת הם רק רצו לשים בושם ולא לשלם.
"אולי נצא?" ביקשתי.
"לילי אני חייבת איפור, עומד להיגמר לי" ענתה וניגשה למדף אחר.
"אין מצב" נפלט לי.
"מה, אין מצב?" שאלה ובקושי העיפה מבט לעברי.
"איך האיפור שלך נגמר?? יש לך קופסאות שלמות!" כמעט צעקתי אבל ראיתי את המבט הקפוא של המוכרת ננעץ בעיני החומות אז הגברתי מודעות והנמכתי דציבלים.
"זה היה שבוע שעבר, השתמשתי ברוב מאז" אמרה בקלילות.
"כמה איפור את שמה?" שאלתי אותה ועטיתי על פני מסכת חשש.
היא צחקה.
"הרבה" אמרה ברצינות יותר ואז החזירה את החיוך לפניה.
צחקנו ביחד, למרות שהסבל במקום היה גדול יותר משחשבתי.
איך אני שונאת איפור… כול פעם שאני שמה אני מרגישה… לא טבעית.
זה פשוט שכבה של משהו שדבוק לך לפנים.
אז מאיה מאמינה באיפור אבל בעגילים לו. אין לי מושג למה אנחנו חברות טובות כאלה, אין לי כמעט שום דבר במשותף…
מאיה אוהבת איפור והיא תרגיש מכוערת בלעדיו ואני שונאת איפור ולא ארגיש בחסרונו גם עוד עשר שנים.
אני למשל אוהבת עגילים, יש לי זוגות מסודרים בתוך ארון תכשיטים (כן, ארון תכשיטים) של עשרות עגילים בצבעים, צורות וגוונים שונים.
פעם שאלתי אותה אם היא רוצה לעשות עגיל, אמרתי לה שאני מוכנה לבוא איתה.
מאיה פשוט הסתכלה עלי במבט מבועת והמום בעת ובעונה אחת ואמרה לי בביטחון מוחלט "עגילים זה פשוט חתיכות ברזל שנועצים לך באוזן".
"כן, אבל אלו חתיכות ברזל מאוד יפות" חייכתי.
"מייקאפ זה דבר לא נוח ולא טבעי" אמרתי אז. "ועגילים כן?" החזירה לי. "אני לפחות לא מסתירה את עצמי מאחורי חומר מוזר" אמרתי לה. "מייקאפ עוזר להרבה אנשים בכל רחבי העולם להרגיש טוב יותר עם עצמם" ענתה מאיה. "את מתכוונת להסתיר את כל הפגמים שלהם" אמרתי.
"תסתכלי על זה איך שאת רוצה" היא ענתה.

מיותר לציין שהיום נגמר בריב טיפשי ביותר, מה יותר טבעי, מייקאפ או עגילים?
אני מציעה לכם ולכן לא להתחיל ריב כזה לעולם.
זה קצת כמו לשאול אם אלוהים קיים או לא, ריבים ודעות שלעולם לא ידעכו.
מצד שני, ההבדל בין אלוהים למייקאפ…
חשיבות שונה.

אז המשכנו ביומנו בקניון וכשחשבתי שאני כבר על סף גסיסה ומוות, סוף סוף היא יצאה מהחנות וגררה אותי לחנות אחרת.
לפחות הפעם זו לא הייתה חנות של איפור אלא של בגדים.
יש לי ארון די מלא בבגדים מכל הסוגים.
עשרות חולצות לבנות שמשום מה, לא משנה מתי אצטרך אותן, אף אחת לא תהיה מתאימה למאורע, למכנס לתכשיטים או פשוט תהיה לא מספיק 'הולמת' עבור אנשים מסוימים.
נגזר עלי שנאת מייקאפ וגוף שבגדים לא יפים עליו.
טוב, רוב הבגדים.
אז לילדה שיש לה ארון מלא בג'ינסים, חולצות ישנות, חולצות חדשות, בגדים חגיגיים, בגדים מעפנים, אין לי הרבה בגדים.
לא שעולים עלי לפחות.
אז נכנסו ואני פשוט מצאתי חולצה פשוטה וקניתי אותה בשני צבעים פשוטים, אבל כמובן שעם מאיה שום דבר לא פשוט.
היא צריכה להרגיש את הבד, ללבוש אותך קדימה, ללבוש אותה אחורה, להפוך אותה, לחוש אותה, ללבוש אותה ולהסתכל עליה מכל זווית אפשרית שקיימת.
אחרי כל זה היא מגלה שהחולצה לא עומדת בקריטריונים הדרושים בכדי להיות חולצה של מאיה טנבאום, אז היא לוקחת אחת אחרת ועושה את כל המבחנים מחדש עד שהיא מוצאת לפחות חולצה אחת.
אז כשסוף סוף היא מצאה חולצה ושילמה עליה בקופה, כבר הגיעה השעה חמש.
"מאיה, אנחנו חייבות להתחיל ללכת לרכבת" אמרתי בלחץ.
"ניקח את הבאה" אמרה מאיה.
"יש לי עוצר מאיה, אני לא יכולה לחזור מתי שבא לי" אמרתי.
"באסה לך" ענתה לי.
"מאיה!" התעצבנתי.
יצאנו מהחנות ואז עצרתי אותה.
"אני צריכה לחזור הביתה עד שעה מסוימת, בבקשה בואי נלך לתחנה." ביקשתי ממנה.
"אבל לא בא לי" היא ענתה לי בארסיות שלי.
"את לא יכולה לקבל כל דבר שבא לך" אמרתי לה.
"אני מניחה שנחיה ונראה" היא אמרה.
"נו את באה?" היא המשיכה ללכת לכיוון פלאפליה.
הסתכלתי עליה מתרחקת ומתקרבת לאדנית החלון של הקופאי.
"לא" לחשתי לעצמי ויצאתי מהקניון.
רצתי לתחנת הרכבת ובקושי הספקתי להגיע, אבל הגעתי.
ממש קיוויתי שהיא תחזור בעדה, שתשנה את דעתה, אבל לא.
זוהי מאיה, עקשנית כמו כוח הכבידה, לא מוכרן להתגמש, לא מוכן לקבל דברים אחרים.
מאיה נמצאת בעולם משלה שבו היא הכוכבים והשמש. היא כדור הארץ והיא המרכז שלו. היא הכול.
אז לא בעולם שאני חיה בו והיא תצטרך להשלים עם זה.
אז הגעתי הביתה מדוכאת קצת.
לא רק בגלל מאיה, אלא גם בגלל שאחת השקיות שלי נשכחה ברכבת…
עליתי למעלה ושמעתי את אמא מדברת בטלפון במיטה שלה.
נכנסתי למקלחת, הורדתי את הבגדים וגם את תלאות היום ונכנסתי למקלחת.
מקום שקט, פרטי שלי.
זמזמתי לי מנגינות שקפצו לראשי וניסיתי להדחיק את מאיה ואת השקית הטיפשית ששכחתי.
מתאים לי לשכוח דברים, כזו אני.
אז כשלפתע באמצע המקלחת הייתה אזעקה, מאוד נלחצתי.
"o my gad!" היו המילים היחידות שיכולתי לבטא.
יצאתי בסערה מהמקלחת ועטפתי את עצמי ברשלניות במגבת ורצתי למטה.
כמעט החלקתי עד שקלטתי שאמא למטה ושאחי הקטן עדיין רואה טלוויזיה.
"אתם קולטים שיש אזעקה נכון?!" צעקתי להם.
"את קולטת שזה תרגיל נכון?" צחק עלי אחי הקטן.
אז כמו שאמרתי, שכחנית.
חזרתי למעלה לסיים את המקלחת שלי, שכבר לא הייתה שקטה ולא הייתה פרטית שלי.
ולא היה לי כיף שהמים זרמו בקלילות ושטפו את החום ואת הזיעה מגופי והשאירו אותו 'נקי'.
ולא זמזמתי מנגינות שקפצו לראשי כי כל מה שיכולתי לשמוע היה הד של האזעקה, אפילו אחרי שהיא הסתיימה.
אני זוכרת שפעם הייתי באמצע הרחוב והיה תרגיל ולפתע האזעקה הופעלה.
לרגע לא הבנתי מה קורה ואז נזכרתי שיש תרגיל, משום מה עדיין רצתי.
לא כי פחדתי שפתאום יבוא טיל, זו הייתה הרי אזעקה, פשוט הרעש היה די מחריד.
רעש צורמני ומגעיל כזה שמחדיר חלחלה.
אולי זו הדרך של המדינה להבהיל אותנו ולנסות להעביר לנו את המסר שזה רציני ולא צחוק.
בכול מקרה זה לא תמיד עובד.
שסיימתי את המקלחת נחרדתי לגלות שזה אכן אחד הימים הגרועים ביותר בחיי.
אמא צעקה ועידן היה שקט, שני דברים מאוד לא רגילים.
כבר הייתי לבושה בפיג'מה ובאתי לחדרה לראות על מה מדובר, אולי היא ראתה ג'וק או משהו, למרות שג'וקים לא גורמים לא לצעוק.
הסתכלתי לכיוון הטלוויזיה הפתוחה שהראתה תמונות של אש ובניינים קורסים.
בהתחלה חשבתי שזו סדרת טלוויזיה או משהו אבל מסתבר שלא…
זה היה הקניון.
הקניון שבו הייתי, הקניון שבו נשארה מאיה ואני חזרתי הביתה.
אמא חיבקה אותי "לילוש שלי!" אמרה ומחצה אותי עד שנאלצתי פיזית להדוף אותה.
"אמא די" אמרתי לה ויצאתי מחדר השינה שלה.
נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את המחשבה שהיה פתוח, השתקתי את הנייד ושמתי אותו בטעינה ונכנסתי למיטה.
המזגן לא פעל והייתי עם שמיכת הפוך למרות שזה קיץ.
החלון היה פתוח אז היה קצת פחות מסריח בחדרי מבדרך כלל, אבל עדיין היה מחניק כי הפתח היה צר מאוד.
נחנקתי מהחום והלחות אבל לא זרקתי את הפוך מעלי.
נשארתי מתחתיו, מזיעה בטירוף, כך שאפילו המקלחת שהייתה אמורה להיות מרגיעה ולנקות אותי מהיום, הייתה די חסרת תועלת.
היום היה יום רע, אולי מחר יהיה טוב יותר, אבל היום היה רע ומחר יהיה כנראה אפילו יותר.
אין מה להשלות את עצמי בהזיות מטופשות.
הולך להיות לי רע עוד הרבה זמן.
למה לא יכולתי לשכנע אותה לבוא?
היא חברה שלי, אני נטשתי אותה בקניון.
אז מה אם היא התנהגה כמו חמורה, היא חברה שלי והייתי צריכה להישאר איתה או לפחות להכריח אותה לבוא איתי.
לא הייתי צריכה לוותר לה ככה.
אני חברה רעה.
לפתע הטלפון שלי רעד, כנראה ששמתי אותו על רטט ולא על שקט.
הוא לא הפסיק לרטוט אז באיזה שהוא שלב קמתי מהמיטה ולקחתי אותו.
מישהו התקשר אלי, מאיה.
עניתי לטלפון "מאיה??" היה הדבר הראשון שאמרתי.
"אם מי אני מדברת?" שאלה אישה.
"עם לילי" אמרתי בחשש.
"היי לילי, הטלפון הזה שייך לחברתך מאיה?, שאלה האישה.
"כן" עניתי לה בקול רועד.
"אנחנו מטפלים בה בטיפול נמרץ, יש לך במקרה את המספר הנייד של אחד ההורים שלה?" שאלה האישה.
"את רופאה?" שאלתי. "לא, אני אחות" ענתה האישה ברוגע.
"יש לי את של אמא שלה, אבל למה התקשרתם אלי?" שאלתי.
"התקשרתי למספר האחרון שחויג בטלפון הזה." אמרה האחות.
שתקתי לרגע ואז נתתי לה את המספר של אמא של מאיה.
"קוראים לה ענת" אמרתי לאחות והשיחה התנתקה. התיישבתי על כיסאה מחשב וניסיתי לעכל.
"לפחות היא לא מתה" חשבתי בקול, אבל לא משנה כמה ניסיתי להסתכל על צהד החיובי, הדמעות פשוט גברו עלי וחלו לרדת במהירות במורד לחיי.
הטלפון שלי רטט שוב, הפעם שיחה לא מזוהה.
"הלו?" עניתי באי רצון.
"לילי??" נשמע קול מוכר.
"מי זה?" קינחתי את אפי.
"זו מאיה!" אמר הקול.
"מאיה בבית חולים, זה לא מצחיק אל תתקשרו יותר!" צעקתי וניתקתי את שיחה.
זרקתי את הטלפון הנייד על המיטה, כאילו שזו אשמתו שיש אנשים רעים בעולם.
'סליחה' חשבתי לעצמי.
מרחוק שמעתי אותו רוטט שוב על המיטה, מהבהב במהירות.
עוד שיחה, נראה שהשיחות היום זורמות מהר.
"מה??" שאלתי בכעס.
"לילי זו אני, מאיה" נשמעה מאיה.
"מאיה זו באמת את?" שאלתי את הקול בצד השני. "כן!" צעקה מאיה. "התחמקתי משם ממש ברגע האחרון…" היא אמרה בקול רועד.
"לקחתי טלפון של מישהי אחרת במקום את שלי ועמדתי לחזור כדי להחליף טלפונים בחזרה אבל אז… זה קרה" אמרה.
"מה קרה?" שאלתי.
"צינור גז" ענתה.
"זה בכול החדשות" סיפרתי לה.
"אני תקועה באמצע שום מקום, אני מתקשרת לאמא שלי שתאסוף אותי מכאן" אמרה לי.
"אני מפחדת" הוסיפה כעבור דקה.
"הגיוני" השבתי.
אני נשבעת שיכולתי לשמוע אותה מחייכת קלות בצד השני. היא בטח התקשרה אלי כדי לשמוע עידוד קטן.
"אז רק התקשרתי אלייך כדי שלא תדאגי, אני באמת בסדר" היא אמרה בהקלה.
"כן…" מלמלתי.
"לילי…" היא התחילה לומר.
"אהמ?" לחשתי בקול קטן, הידיים שלי עדיין רעדו ודמעות עדיין ירדו והפחד עדיין שרר בתוך כול תא בגופי.
"אני מצטערת"+