הכלב הוא מתנתו של האדם – ולהיפך

זה סיפור ששמתי פעם בתחרות באתר ששמו HOWRSE , אני מעלה אותו פה^^ תהנו!
______________________________________________________

" גור כלבים ! זו המתנה הכי טובה שיכולה להיות !"
נשמעה צעקה מאוזני , מעבר יצור חי גדול , ולצידו היו שני יצורים גדולים יותר . שכבתי על סוג של ריצפה נוחה בתוך מקום סגור , ואז הוציאו אותי ממנו.
"זוהי כלבה . כיצד תקראי לה?" נשמע קול עדין מאחד היצורים.
"שלג כי היא לבנה ! " אמר היצור הקטן מהם. הקשבתי לדברים הללו , ואז סקרתי את המקום במהירות . הוא היה גדול למדי , עם מקום נוח גבוה , עם יצורים שאינם זזו , ומקום שממנו נשב אוויר צח. ליצורים היה פרווה ארוכה שהייתה רק בקצתם , ולקצותיהם היו דברים שנראו טובים ללעיסה. באמצעם לכל אחד היה משהו אחר.
היצור הקטן הרים אותי. זו הייתה הרגשה נפלאה להיות פתאום גבוהה.
"איזו פרווה מתולתלת ורכה יש לך שלג!" אמרה היצורה הקטנה.
נשקתי לפניה של היצורה. פניה היו חלקות.
"שלג שלג שלג !" אמרה היצורה והעבירה את ידה הרכה בגבי בכל פעם שאמרה שלג. החלתי להבין שכדי לקרוא לי , אומרים היצורים שלג.
עברו הימים וגדלתי , וכך גם היצורים. עם הזמן גם החכמתי. זמניי היו אכן מאושרים. חוויתי הרבה , והיצורה הקטנה איננה קטנה עוד – כי כבר כגודל היצורים הגדולים היא , ואף גבוהה יותר.
אז אספר לכם על החלק החשוב בחיי.
זה היה יום רגיל. הלכתי לטיול עם היצורה הקטנה. חציתי איתה לצד השני של האדמה , כי כך זה כל טיול. אך החצייה לא עברה כראוי. בדרך כלל , כשאנו עוברות , יצורים גדולים עם 4 קצוות עגולים , שתמיד הולכים במעבר בין האדמה לאדמה , מחכים שנחצה.אך לא כך היה. באותו יום , יצור אחד מהם רץ בעוצמה גבוה . " מכונית!" צעקה היצורה הקטנה. ואז ראיתי רק שחור.
התעוררתי במיטה חלקה וקרירה. נזכרתי. זהו המקום שנתנו לי דקירות בילדותי. הייתי מחוברת לכל מיני דברים שלא ידעתי מה הם. רציתי לקום להסתכל סביבי , אל לא הצלחתי.
"היא התעוררה!" אמר היצור , שתמיד דוקר אותי במקום הזה. "שלג! את בסדר!" אמרה היצורה הקטנה. היא לא נראתה טוב כלל. היא הייתה עטופה בכמה מקומות במשהו לבן , והיא דיממה מתחת לחומר לבן זה. היא התקרבה אליי . גייסתי מעט כוח ונשקתי לה. מים החלו להיות בלחייה . ידעתי שהיא עצובה כשהיא עושה זאת , ויללתי כדי להיות עצובה איתה.
"אני מצטער , שלג אולי לא תשרוד.." אמר היצור שתמיד דוקר אותי פה בשקט.
"לא! לא! זה לא יכול להי –" ניסתה לומר היצורה הקטנה , אך מים הציפו את לחייה והיא האדימה. היא נשקה לי על הראש , וכך הרטיבה אותי מעט. ואז עצמתי את עייני.
הייתי עכשיו בעולם אפרפר , כמעט שחור. ישבתי בו בחוסר עונים ובחוסר מעש.
שנים ישבתי בו , וכלום לא קרה .
לפתע ניצוצות קלים ולבנים צצו בחדר. הלכתי לקראתם לראות מה הם.
הצורה התגבשה. קפצתי משמחה. זו הייתה היצורה הקטנה! זו המתנה הכי טובה שאי פעם הייתה לי.