הכי גדולה בעולם

הכי גדולה בעולם

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה. בת ארבע.
והוא נמס.
"אתה בטח הכי גדול בעולם," היא מהרהרת בקול. "כשאני אגדל, אני אהיה גדולה כמוך?"
"בטח." הוא מבטיח, מרים אותה, והיא מצחקקת. "את תהיי אפילו יותר גדולה."
העיניים שלה נפערות. "יותר גדולה ממך? אתה תרשה לי?"
"אני ארשה לך להיות הכי גדולה שתרצי," הוא ממלמל, ומתכוון לכל מילה. "הכי גדולה שתבקשי להיות. הכי גדולה בעולם."

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת שש.
והוא נמס.
"אבא, " היא מהרהרת בקול. "אני כבר הכי גדולה בעולם?"
הוא מלביש לה את הילקוט על הגב, ונזכר ביום הראשון שלו בבית הספר.
"לא, מותק." הוא צוחק. "לא. את מתקרבת."

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת עשר.
והוא נמס.
למרות שיש לה דמעות בעיניים, והיא חזרה עכשיו מבילוי עם חברות שנגמר באסון.
"אבא," היא מתייפחת. "אבא- אתה ח-חושב שאני מכוערת?"
הוא מסתכל על הגשר שיש שלה בשיניים, על העיניים האדומות והנפוחות שלה, על השיער המקורזל, ועל הבטן השמנמונת שעוד לא נעלמה.
"לא," הוא אומר, ומתכוון לכל מילה. "אני לא חושב שאת מכוערת. ויום אחד- יום אחד עד תהיי הכי גדולה בעולם."

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת שתיים עשרה.
והוא נמס.
הגוף שלה כבר מתחיל להתעצב; הגשר נעלם. העיניים נעלמות גם, מתחת לזוג משקפי שמש אופנתיים.
"אבא," היא מהרהרת בקול. "מי יותר חתיך לדעתך- אנאקין סקיווקר או טיילור לאוטנר?"
"שניהם מבוגרים מדי בשבילך," הוא מנסה להתחמק.
"לא, באמת. והם לא מבוגרים מדי," היא אומרת בהתרסה. "ויום אחד אחנו נתחתן, ויהויו לנו חמישה ילדים ו-"
"אני לא יודע," הוא קוטע אותה. "אבל כשתהיי הכי גדולה בעולם, כבר תדעי לבחור."

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת ארבע עשרה.
והוא נמס.
ועכשיו היא יושבת מול המראה, מתאפרת בקדחנות לקראת הדייט הראשון שלה; העיניים שלה נוצצות מהתרגשות, השפתיים מליפגלוס. וזה נראה לו מגוחך. היא כבר לא הילדה שלו. היא סתם עוד בובה.
הוא עומד מאחוריה ותוקף לה את הפנים עם מגבת לחה. היא מתחילה למחות, אבל הוא אומר: "את הכי יפה כשאת רק את."
"אבל אבא-"
"תסמכי עלי. את הכי יפה, ויום אחד גם תהיי הכי גדולה בעולם."
והיא מחייכת.

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת שש עשרה.
והוא נמס.
"ה-ה-הוא זרק אותי," היא מתייפחת על כתפו. " אני איתו מכיתה ט', והוא ז-זרק אותי. הוא הלך עם ג'ואני, אמר שהיא יפה, מעניינת, שאני משעממת אותו-"
"שש, מותק," הוא חיבק אותה חזק. "הוא לא יודע מה הוא מפסיד."
היא נושאת אליו עיניים רטובות. "גם אני לא."
"בטח שאת כן," הוא צוחק. "בטח שאת כן ובטח שאת כן. כבר שכחת?"
"שכחתי מה?"
"הוא לא יודע מה את הולכת להיות."
"מה אני-"
"ג'ואני הזאת; מי היא בכלל? הוא לא יודע מה את תגדלי להיות."
"מה אני אגד-"
"נו באמת, מותק. את הרי תהיי הכי גדולה בעולם."

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת שמונה עשרה.
והוא נמס.
ולשם שינוי, לו יש דמעות בעיניים. לה יש מזוודה בידיים. היא מסתכלת על הבית.
"זה עדיין הבית שלך," הוא לוחש. "לא אכפת לי אם את קטינה או לא."
היא עוזבת את המזוודה על הרצפה. "אבא… אני לא עוזבת. אני רק-"
"את…כלומר, אני מצטער, מותק. זה פשוט קשה…. קשה לחשוב ש…"
"אני אף פעם לא אעזוב," היא צוחקת. "אתה זוכר? אני אגור ממש קרוב, וממש-"
"אני יודע, מותק. את לא צריכה להסביר לי."
"אני יודעת שלא."
"אבל את יודעת שזה לא משנה."
היא נראית ממש מבולבלת לרגע.
"לא משנה לי מה את אומרת על עצמך," הוא מחייך, ומחבק אותה. "את עדיין לא הכי גדולה בעולם."
היא סוגרת אחריה את הדלת.

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת עשרים .
והוא נמס.
"אבא, אני באמת אוהבת אותו. והוא אותי. ואני חושבת…. כאילו, אני חושבת ש- הוא-"
ופתאום הפעמון מצלצל, והוא עומד שם, ועיניים שלו ממוקדות בה, כאילו היא הדבר היפה ביותר שראה מימיו.
הם מסתכלים עליה.
וליבם נמס.
וכשהיא אומרת כן, שניהם מריעים.
"תהפוך אותה להכי גדולה בעולם," הוא לוחש.
לא נראה לו שמישהו שומע אותו.

הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת ארבע.
והוא נמס.
"סבא," היא אומרת. "אתה הכי גדול בעולם. כשאני אגדל, אני אהיה גדולה כמוך?"
"בטח," הוא מבטיח, מרים אותה והיא מצחקקת. "את תהיי אפילו יותר גדולה."
העיניים שלה נפערות. "יותר גדולה ממך? אתה תרשה לי?"
"אני ארשה לך להיות הכי גדולה שרק תרצי," הוא לוחש, ומתכוון לכל מילה.
אמא שלה מתקרבת, מדגדגת את הבטן הקטנה והמתוקה שלה.
הוא מסתכל עליה.
היא כל כך יפה, בת שלושים ושתיים.
והוא פשוט… נמס.
"נו בטח," היא לוחשת, ומביטה עמוק אל תוך עיניו. "את תהיי הכי, הכי גדולה בעולם."