הילדה שחולה

אף אחד לא מבין אותי. פשוט אף אחד. הם לא יודעים על מה אני חושבת
יש כאלה שאומרים שאני משוגעת. אבל באמת, הכל אמיתי!
הם לא מאמינים לי וגם לא יאמינו.
אבל האנשים האלה הם רודפים אותי. קולות מכל מקום מבטים מהחלונות. פעם אחת הוא התקרב אליי אני לקחתי סכין וניסיתי לדקור אותו אבל אמא נכנסה ועצרה אותי. הוא רודף אותי, הוא תמיד איתי, בטיולים, במסיבות, כשאני אצל הרופה שלי
הרופא שלי אומר שאני חולה בסכיזופרניה ושזה גורם לי לדמיין דברים ושהכל במוח שלי. אבל זה לא נכון
הכל אמיתי הילדים אומרים שאני משוגעת. אבל לי לא אכפת. כי הכל אמיתי, וכשהוא יהרוג אותי אז כולם יראו שאני לא משוגעת.
הוא שוב פה. אני מרגישה אותו. הצעדים שלו מתחזקים ומתחזקים.
אני צורחת אבל הכל לשווא אמא נכנסת בסערה למה רק אני רואה אותו? אמא לא רואה את אותו המטורף שמתקרב עלי עם סכין. אני מתחילה לצרוח ולחבק את אמא היא אומרת שהכל
בסדר הוא מתחיל להתקרב עם חיוך מטורף, זהו עכשיו זה לא רק המבטים המפחידים. אני דוחפת את אמא הוא יפגע גם בה! היא משחררת אותי, אני מתחילה לברוח לעבר החדר של אבא. אני רצה וצורחת והוא אחרי. אני רואה ילדים מהחלון מסתכלים, בוהים בי. אבל אני היחידה שיכולה לראות. דברים שאחרים לא רואים.
רצתי לחדר ונעלתי את הדלת. אבל ראיתי אותו מהחלון, הוא התקרב והתקרב. לקחתי את האקדח של אבא כיוונתי לראשי לא עוד אנשים מפחידים, לא עוד קולות. אני גומרת עם הכל לאט לאט אני לוחצת על ההדק, אני מרגישה משו משתחרר באקדח, צרחה נשמעת מכיוון החדר שלי זאת אמא. האיש לאט לאט נעלם בתעתועים ואני נופלת אחורה, אני עוד יכולה לראות מעט. והיה הרבה דם סביבי זהו לא עוד סבל.
אמא עכשיו את חייבת להאמין. אני מצטערת אמא.
עיני נעצמות. עכשיו אני כבר לא רואה כלום הכאב נרפה מגופי, וכבר אין לי למה לדאוג.