הילדה הזו חיה

'מתי תביני שזה לא זה? היא גם הילדה שלי…' אני מתעצבן על הפלאפון. אני מסתכל הצידה ורואה ילדה קטנה במיני-וואן. החיוך העדין שלה כשהביטה בי, כשפרצופה מרוח בשוקולד מהגלידה שבידה נגלה לעיניי. ואיך שהיא נופפה לי לשלום. ממש הצליחה להעלות לי חיוך על הפנים.
אני נוסע במכונית שלי, חולף על פני אנשים שיושבים על מדרכות ברחוב. הערב כבר התחיל לרדת. נהיה פקק פתאום, אני לא מבין מה קרה.
עשן.
אני בכביש ואני רואה הרבה עשן. יצאתי מהמכונית לראות מה קרה.
אחת המכוניות התהפכה.
והילדה, הילדה היתה במכונית הזו. אני מתקרב ורואה שהוציאו את האבא. האמא כבר עומדת בצד, היא נראת יחסית בסדר פרט לכמויות הדם שזולגות מראשה -שכבר התחילו להקריש. הם מוציאים עכשיו את הילדה. שוטר תנועה מחזיק את האמא, עוצר אותה מלהתנפל עליה.
הם מנשימים אותה, אבל זה לא עוזר, צריך נס בשביל לעזור לה.
הפרמדיקים כבר נמצאים בשנייה האחרונה של "לא לאבד תקווה", דבר שממש קשה כשאתה כורע ברך לפני גופה של ילדה קטנה.

שנייה,
רק שנייה אחת ופתאום,
נס.
היא נושמת.
החזה שלה עלה וירד ועיניה נפקחו. "אמא אמא !" נשמע על גבי העשן מהפיצוץ וקריאות ההפתעה של הנוכחים מסביב. הפרמדיקים לא מהססים ומחברים אותה מייד חזרה למכשירים, שומרים עליה כמו מלאכים שמגנים על מלאכית.

שלום עולם,
מה נשמע?
טוב לראות אותך,
חברי הוותיק.

אפשר לנשום לרווחה עכשיו, הילדה הזו חיה. אמא שלה עולה איתה ביחד לאמבולנס. אני נכנס חזרה למכונית שלי, נותן עוד מבט אחד בתמונה שבידי ומחזיר אותה למקומה.

היא אשתי,
ילד קטן,
ילדה קטנה,
שלום עולם.