היום שאחרי

ישבנו דוממות בכיתה. לא יודעות מה לומר ואיך לנחם את הבנות שהתייתמו בגלל הקורונה. לא ידענו איך לעזור לבנות שמשפחתם רעבה ללחם.
היום שאחרי הקורונה. היום שכל ראשי המדינה חשבו איך להתמודד איתו. והנה הוא הגיע. ואף אחד לא מתמודד.
ישבתי במקומי שבסוף הכיתה. ראיתי את חברותיי יושבות ואוכלות את הסנדוויץ' שהביאו מהבית. כשהסתכלתי שוב ראיתי את חברתי יושבת מביטה בקנאה ובמבט מורעב בחברות שיכלו להרשות לעצמן שתי פרוסות לחם וגבינה ועגבניה ומעדן… כשהיא נאלצה להסתפק בפרוסת לחם אחת. מעיניה זלגו בשקט דמעות. אחת, אחת, כמו נמלים אל הקן. על מצחה נכתב בדם יזע ודמעות "קורונה, מה לעשות?"
צלצול טלפון קטע את הרהורי. על הצג היה כתוב "אמוש".
"הלו אמא, מה קורה?" שאלתי.
"רק רציתי לבקש שתקחי את איתי מהגן בסדר?"
"בכיף. ביי, אמא". עניתי וניתקתי מיד את השיחה לפני שהמורה תגיע. הסרתי את מבטי מהטלפון. חברתי רות, שאמא שלה נפטרה מהקורונה, עמדה מולי, נטועה במקומה.היא לא בכתה. רק עמדה דוממת. העצב ניבט מכל תו בפניה. על מצחה נכתב בדם יזע ודמעות "קורונה, מה לעשות?"
היום שאחרי
היום שבו לאן שלא תלכו תראו אנשים שעל מצחם נכתב בדם יזע ודמעות "קורונה, מה לעשות?"