היום היה יום יפה…

היום היה יום יפה, הציפורים צייצו, הרוח נשמעה בהרמוניה מושלמת, השמש זרחה.
במקום לנצל את היום היפה הזה נשארתי בבית.
שטף זיכרונות הציף אותי. "את בושה אחת גדולה" אבא אמר.
"תתקני כבר את השיניים העקומות שלך!" מי שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי צעקה.
"למה את תמיד חייבת להיות מוזרה כזו ולא להיות כמו כל הילדות בגילך?" אמא אמרה.
"תתאבדי כבר" ילדים צעקו. צרחות יצאו מפי בכל זיכרון. נזכרתי באבא שלי.
אבא, היה אלים. בחנתי את צלקותיי. זו שעל הרגל נוצרה מאבזם של חגורה, ברחתי מהבית.
זו שעל הכתף נוצרה ממוט ברזל, אמרתי שאני שונאת אותו.
אמא שלי חשבה שאני כלומניקית שלא שווה כלום. היא חשבה שאני מוזרה.
אמא, אם רק ידעת כמה צלקות יש לי ממך, לא פיזיות. נפשיות.
אבא כבר לא בחיים שלי יותר. הפסקתי לתקשר איתו. אני עדיין גרה עם אמא שלי, כמה שאני שונאת לגור איתה. הילדים בכיתה שנאו אותי. אני עוד זוכרת את הימים האלו.
ההשפלות, המכות, האכזריות. חוויתי הכל על בשרי. כמו הפעם שזרקו את יומני למדורה בל"ג בעומר. כמו ששברו לי את האף בבעיטה אחת. אני זוכרת איך שהדם נצנץ על עורי הלבן.
איך שהוא טיפטף על הרצפה השחורה והמלוכלכת. אני זוכרת את דמעותיי שזלגו על לחיי כמו מפל אחרי כל יום של לימודים. אני זוכרת איך משכו לי את השיער לאורך המסדרון.
אני זוכרת את גילי. אוי גילי. אם רק ידעת למה עוללת בחיי. איך שצחקת עליי כשכל הילדים השפילו אותי, איך שגרמת לי לראות את עצמי באור שונה. כמו הפעם שסיפרתי לך שהתאהבתי. ביקשתי שתשמרי את זה בסוד, אבל צעקת את זה בהפסקה, אוי גילי. אם רק היית יודעת מה עשיתי. גילי, שהיית פעם גילי שלי. נעלמה.
הזיכרונות שיגעו אותי, התמוטטתי. החלטתי לפנות לחברי הטוב, לסכין.
תפסתי את הסכין מטבח, אני זוכרת שפעם הייתי מפחדת. היום כבר הפחד התפוגג כמו בושם באוויר. קירבתי את הסכין לעורי. "זה בגלל שאני מוזרה" אמרתי והוספתי עוד פס לאוסף המרשים שיש לי על הוורידים. "זה בגלל שאני לא מספיק טובה" אמרתי בבכי והוספתי עוד פס. "זה בגלל השיניים העקומות שלי" אמרתי והוספתי עוד פס ארוך ליד המצולקת שלי.
הדם זרם כמו ברז. עוד טיפה נפלה על רצפת העץ. ועוד אחת. ועוד אחת. ישבתי ליד טיפות הדם על הרצפה. הכאב, הכאב הצורב הזה. מכאיב אבל נעים יותר מכל החיים שלי. עברתי על הפסים שחרוטים לי על היד בקפידות. אני בת 17 ויש לי 17 צלקות. עוד מעט 20 אחרי שיגלידו שלושת החתכים החדשים. נגעתי בשיער. שוב נזכרתי איך משכו לי בו. בשיער השחור הגלי שלי. נגעתי באיזור הלב שלי. הלב המרופט, הקרוע והמחורר שלי. מצחיק שהוא עדיין חי.
"אתם מרוצים? שברתם אותי. הצלחתם" אמרתי לאוויר. אני לא יכולה יותר. מספיק.
הלכתי למרפסת. הסתכלתי למטה. זה גבוה מספיק. נעמדתי על המעקה.
"מלאכים יכולים לעוף" אמרתי שפרשתי את ידיי וקפצתי. סוף סוף מה שחיכיתי לו הגיע. המוות.
היום היה יום יפה, הציפורים צייצו, הרוח נשבה בהרמוניה מושלמת, השמש זרחה ומלאך עלה לשמיים.