2. היום האחרון

היום היה היום האחרון שלי בבית הספר היסודי. האמת, לא כזה התרגשתי.. אבל הייתה תחושה של לחץ באוויר מכל הסובבים אותי. הייתי במרכז תשומת הלב. במצבים מסוימים אני אוהב את זה, אבל במקרה הזה הרגשתי שבוחנים אותי, שמחכים לאיזושהי תגובה של התרגשות. אני שונא שאנשים שופטים אותך על זה שאתה לא מרגיש כמוהם.
כמו בפעם ההיא לפני שנה וחצי שחגגתי יום הולדת 9. בכלל לא רציתי לעשות מסיבה. אני זוכר שעמדתי שם עם זר פרחים ולא הפסקתי לפחד שיבואו דבורים למצוץ לי צוף מהראש. במקום זה באים כל הדודים והסבתות, צובטים אותי בלחי ימין ושואלים על מידת הריגוש שלי להיות בן 9.
אמא שלי תמיד אומרת שלא תמיד צריך להקשיב למה שכל אחד אומר ושאפשר פשוט להנהן בנימוס ולא להסכים בלב. חכמה אמא שלי. תמיד הנהנתי לה בנימוס.
נסעתי עם אבא לבית הספר. הוא אפילו נותן לי לשבת מקדימה. "תראה הבאתי לך משהו" ומביט בי בחיוך מאושר מאוזן לאוזן כאילו הוא מתכנן את זה כבר שנה שלמה."תודה" אמרתי ואז שתקתי והצצתי במבוכה במתנה של אבא.
הוא ואמא גרושים ולאבא כבר יש שותפות לדירה. בהתחלה לא האמנתי לו שהן שותפות, אבל אחרי זה הבנתי שהן משלמות שכר דירה. אמא חייה לבד איתי ועם שחר, אחי הגדול. גיבורה אמא שלי. תמיד אמרתי לה.
"נו תפתח" והחיוך לא יורד לו מהפנים. "לכבוד מה זה?" שאלתי. "לא כל תוצאה צריכה סיבה. פשוט תפתח, זה בשבילך!". פתחתי את המתנה. ניסיתי לזייף התרגשות כדי שלאבא לא יירד החיוך כי כבר ידעתי מה יש בפנים. תמיד הייתי יודע בדיוק מה אבא שלי קונה לי. הוא לא כל כך טוב בלהסתיר דברים..
המתנה הייתה בתוך שקית כחולה אפורה כזאת של חבילה מהדואר שהוא מקבל מהעבודה כל שבועיים. בתוכה חיכה בסבלנות ספר של גדולים ישן ועבה עם כריכה דקה ובלי תמונות, עטוף בנייר צלופן כחול כהה עליו הודבקו מדבקות של פרחים כדי שזה ייראה יותר צבעוני. דווקא בכל זאת שמחתי לקבל את המתנה…
הוא לא עני אבא שלי והוא עובד קשה. הוא פשוט לא מקבל מספיק כסף מהעבודה וגם יש את כל העניין הזה של המזון כי הוא ואמא גרושים. אמא לא אוהבת שהייתי מדבר על זה שהיא מקבלת כסף מזונות. תמיד הנהנתי לה בנימוס. אפשר לחשוב… כאילו שזה גס.
נכנסתי לבית הספר והיה יום רגיל. שיעור חשבון, מדעים, שעה עם המחנכת ואחר כך המורה לזהירות בדרכים ממלמל משהו ואף אחד כבר לא מקשיב לו כי כולם מהופנטים מהריח של המאפיה של סמי שבדיוק מתחיל לאפות בשעה הזאת של היום את הפיתה הענקית המפורסמת שלו. אני תמיד הנהנתי למורה בנימוס.
כשנגמר היום חציתי את הכביש לכיוון המאפיה של סמי לחטוף משהו לאכול עד שאמא שלי תגיע לאסוף אותי. תמיד היא מאחרת אבל אף פעם לא כעסתי עליה. שכנעתי את עצמי שזה כי קשה לה עם העומס ולא כי היא לא אוהבת אותי כמו שהיא אוהבת את שחר.
בסוף לא הספקתי להגיע למאפיה. מאותו רגע אני לא זכרתי כלום ממה שקרה. רק את אמא שלי מתוך האוטו מזילה דמעה וגם כמה חברים מהכיתה ואת המורה לזהירות בדרכים, גם הם מתרגשים.
אף פעם לא הבנתי למה חוץ ממני כולם מתרגשים מזה שהיום היה היום האחרון שלי

נכתב ב-29.10.2013