אף פעם אל תאבדו תקווה

הזמן: הארבעה עשר בנובמבר 2020 המקום: בית חולים רמב"ם השעה: 23:36 בלילה

חייל שוכב על מיטה במחלקת טיפול נמרץ. המיטה זזה לאורך מסדרונות בית החולים. האור שבוקע מהמנורות מסנוור אותו. האחות שמזיזה את המיטה במהירות כזאת שכמעט מעיפה אותה, מייחלת לכך שתיגמר כבר המשמרת שלה והיא תוכל לשוב לביתה. המיטה משמיעה חריקות עם כל חיכוך של הגלגלים עם הרצפה הרטובה. החייל נמצא בהכרה חלקית, עירוי של נוזלים מחובר לידו השמאלית, הוא מכוסה בשמיכה. תוך כדי מעבר במסדרונות הוא ממלמל לעצמו מילים לא מובנות, וחוזר עליהם שוב ושוב. כאב מפלח את חזהו. הוא מאבד את הכרתו. אולי הנחמה היחידה בכל הסיפור היא שהוא אינו זוכר את אירועי היום. לא זוכר איך חזר מהבסיס, או איך הלך עם חברתו לבר לבלות בערב זה של יום חמישי. הוא השתכר וצחק עם חבריו. החברה שתתה כוס מיץ מנגו. היא אינה שותה אלכוהול.
אחר כך היא ביקשה שייקח אותה הביתה. היא התעקשה לנהוג אך הוא לא הסכים לה. אתם כבר בוודאי יודעים את ההמשך. התאונה הייתה קשה מאוד. התנגשות של שני כלי רכב. היא הייתה בחודש השישי להריונה. הם פיתחו תקוות מאוד גדולות בקשר לעובר הזה. כבר החלו להתכונן להצטרפותה של התינוקת למשפחתם. קנו לול ועגלה, בגדים וצעצועים. חשבו על שמות לילדה. אולי נועה או עלמה. הכרתו שבה איליו והוא חזר למלמל בקול שהפך במהרה לבכי: "איילה …אבל הבטחת איילה…תעני לי" קולו התגבר לכדי צרחה "איילה" החולה נעשה אלים. בעט והשתולל עד כמה שאפשר לו מצבו, ניתק את האינפוזיה וצרח את שמה בקולי קולות כך שצרחותיו נשמעו בכל בית החולים. ולפתע הגיעה אחות מחזיקה בידה מזרק עם נוזל צהוב בתוכו. והזריקה אותו לחולה שנרגע קצת ונרדם.

המקום: בית חולים רמב"ם השעה: 12:27 בלילה

הגשם הכבד שיורד בחוץ כלל לא מפר את שלוותה של הבחורה בשנות העשרים לחייה שנמצאת עתה על שולחן הניתוחים. ואולי אי אפשר לקרוא לזה שלווה. אך כלל לא נראה שהאישה שהרופאים עתה נלחמים על חייה, נלחמת עליהם בעצמה. היא מחוברת לכל מיני מכשירים והרופאים מבצעים בה ניתוח מסובך. במהלך הניתוח ללא הזהרה מוקדמת וללא סיבה נראית לעין, ליבה של החולה מעט לאט את קצב פעימותיו עד שהוא חדל לפעום, קו ישר נראה על המכשיר. הרופאים מבצעים בה פעולות החייאה ללא הצלחה ונאלצים לקבוע את מותה. חיוך קטן נראה על פניה, חיוך שכמו אומר טוב לי עכשיו, הכל בסדר עכשיו.

קצת לפני כן באותו ערב…המקום: בית החולים רמב"ם השעה: 12:00 בלילה

תוך כדי הניתוח המסובך, ניסו הרופאים להציל את חייו של העובר שנמצא ברחמה של האישה.. הם ניסו להוציא את העובר מהרחם… ולאחר שהבינו שהמקרה אבוד ושהעובר לא ישרוד, החליטו לעשות הפלה. הם עשו את ההפלה בזהירות, למרות שידעו שהתהליך עלול לסכן עוד יותר את חייה של האישה. לאחר שביצעו את ההפלה.. הם בדקו את העובר, ומצאו שהוא ללא דופק וללא נשימה וקבעו במקום את מותו.

יום למחרת, הזמן: החמישה עשר בנובמבר 2020 המקום: בית החולים רמב"ם השעה: 5:30 בבוקר

האח אלכס בבוקובסקי היה בתחילת משמרת הבוקר שלו.. הוא התחיל לקחת את גופות העוברים מהחלון שבו שמו אותם הרופאים כדי לשים אותם במקרר. הוא ידע שיש לו תפקיד חשוב מאוד משום שמשתמשים בדמם של העוברים כדי לרפא אנשים ממחלות שונות, והדם כדי שישמר צריך להיות קפוא. את העבודה הזאת הוא היה עושה בכל יום. וכבר התחיל להיות אדיש כלפי העבודה, ולא מצומרר בכל פעם שהחזיק בידיו עובר מת. באותו בוקר כאשר לקח את אחד העוברים כדי להכניס אותו למקרר, הוא שמע בכי, שרק לאחר מספר רגעים הבין שהוא בוקע מהעובר. הוא נגע בעובר וגילה שיש לו דופק ושהוא נושם. ולא ידע את נפשו מרוב שמחה והתפעלות.. אכן הבוקר קרה נס, חשב לעצמו.

באותו יום בערב בבית החולים השעה: 19:34 בערב

הגשם המשיך לרדת מלווה בסופות רעמים וברקים. דופק על החלון בחדר מספר 147 . דבר שלא שימח במיוחד את הנמצאים בו. והיה חולה אחד שסבל מכך יותר מכולם. הרעמים נשמעו לו כמו יריות אקדח והברקים כמו סכינים המאיימים לחדור בכל רגע אל תוך ליבו. הוא התחיל להזות, חלם עליה. היא הייתה לבושה בשמלת כלה לבנה עם תחרה, שהייתה דומה לעוגת קצפת, והוא בטוקסידו, צועדים יחד אל החופה. מאושרים. רוח קלה מלטפת את פניהם, עלי שלכת נושרים מהעצים הירוקים. פרפרים צבעונים מרחפים מעליהם. פתאום מזג האוויר מתחיל להשתנות, הרוח מתחזקת ומתחיל לרדת גשם. מתוך ליבה ממרכזו בוקע נוזל אדום, ומכסה את שמלתה. דם. הפרפרים הופכים בין רגע לעורבים. אך אלה לא סתם עורבים, הם משנים את צורתם לרופאים, שמקרקרים בקולי קולות מסביבם. עלי השלכת הופכים למזרקים. והיא מכוסה כולה דם. והוא אוחז בידה והיא-מתה. אחד העורבים מחזיק מזרק, ומזריק לו נוזל צהוב ישירות ללב…הוא מתעורר לאט, ולוקחות לו כמה שניות להבין היכן הא נמצא. ראשו מונח על כר לבן, הסדינים ושמיכה לבנים אך הם. אינפוזיה מחוברת לידו הימנית וידו השמאלית קשורה למיטה. כדי שלא ינסה לנתקה בשנית. ראייתו מעורפלת ומטושטשת. אך הוא מצליח להבחין בפנים עגולות וגדולות. האיש מציג עצמו כרופא." אני דר. בוגמולסקי" הוא אומר. "איך אתה מרגיש היום עופר?" הרופא בודק אותו ויושב לידו ומסביר לו שחברתו, שהיא במקרה גם אשתו, מתה לצערו הרב. אך, החדשות הטובות הן שביתם ניצלה, ויש לו ילדה, בת. שהייתה בפגייה ומצבה השתפר והיא הועברה לתינוקייה. האחות מתקרבת וגוררת אתה מיטה קטנה מעין עריסה. ומושיטה לו את בתו. החייל מחזיק את התינוקת ומביט בה באושר. מצמיד את ראשה הקטן אל ליבו, ומאמץ אותה אל חיקו. אקרא לה "אלומה" כי היא האור היחיד בחיי. היא תאיר את דרכי בחיים. ואני אתן לה את כל האור שבעולם.