היא הלכה לה. בלי להניד עפעף..

היא הלכה, מחזיקה את דמעותיה
היא רצתה חיים פשוטים, כנראה שזה לא יקרה לה בחיים.
היא רק רצתה להיות מאושרת באמת, לא שרויה באפלת חייה תמיד.
החבל שחונק אותה, רק התחזק והתחזק, מכול מילה, מכול דמעה, מכול כאב קטנטן שחוותה.
הוא היה קיים שם מאז שזכרה את עצמה. החבל העבה שחונק אותה.
היא צרחה, היא השתנקה, היא הקיאה, היא ניסתה הכול כדי שהתחושה תתנדף מצווארה, תעלם שלא הייתה. שתוכל לנהל חיים שמחים. ולא מלאים בכאב שאפף אותה. דקר דקירות קטנות, אפילו דם יצא, מייבש את ידיה. דם יפה, ארגמני. דם שאהבה לראות נוזל מידיה. דם שהייתה זקוקה לו כול כך.
לפחות הפעם הייתה יכולה להחליט על עצמה, בלי עירוב של אחרים. היא לא הייתה צריכה אחרים. היה לה אותה וזה היה מספיק. היא לא צריכה חברים. היא לא צריכה אחים. היא לא צריכה אף אחד.
האמת היא, שפעמה וצרחה בראשה בכול לילה מחדש, שהיא גם לא צריכה את עצמה. אבל עדיין היא כאן. בנתיים…יכול להיות שגם ה-בנתיים הזה יעלם. ואז שחור יתגלה מול עיניה. וכך היא תישאר לתמיד. ישנה. כמו שרצתה מהתחלה, בכול ליבה.
.
שש קופסאות של כדורים היו שבורות, מפוררות לרסיסים על הרצפה. היא שכבה ליד הקופסאות, הרסיסים הקשים מסביבה. גופה החסר ישע היה שם. גופה הקטנטן. גופה העדין, שסבל מימנה כול כך הרבה. וגם לא מימנה. מכולם. גופה של ילדה שעוד לא הגיע לגיל 12. לגיל בת מצווה. גופה שלה.
היא הלכה לה, כמו שתמיד ייחלה. הלכה. מעולם האכזר והמנוכר. הלכה בלי להניד עפעף.