הזיכרון הוא הכאב, המנסה להקים את עצמו לתחיה

הרחוב היה עמוס וסואן כהרגלו בשעה כזאת, ולמען האמת הדבר הקל עליו, הוא יכל לעמוד שם, ופשוט להיבלע בין כולם.

אנשים המשיכו ללכת לכל הכיוונים, מידי כמה שניות היה נראה לו שמישהו מנסה לפנות אליו, אבל אחרי כמה פעמים הבין שהללו רק משוחחים בפלאפון שמוצמד באוזניה קטנה.
הוא נשם לרווחה מצד אחד, אך מצד שני הוא קיווה שאחד מהם ייעצר וישאל אותו מה מעשיו כאן.
זה לא קרה.
השלט המשיך לזעוק ממולו, והוא פשוט עמד שם, והביט בו.
זה היה שלט רגיל לכאורה חנות פינתית וקטנה של מוצרי חשמל, לא חלק מרשת גדולה, סתם חנות פרטית שאולי היא עסק משפחתי, אך לאחרונה הם הוסיפו שם עוד משהו, 'שיחזור זיכרונות' אמר השלט, ובקטן הוסיפו 'מכל המכשירים'.

בפעם המאה לאותו יום הוא הכניס את ידיו לכיסים והוציא אותם לאחר רגע, כאילו מחפש שם משהו שאבד, ולא מוצא, שוב.
בהחלטה של רגע הוא התקרב לחנות ופתח את הדלת, פעמון צלצל ברגע שהדלת נפתחה להודיע על כניסתו של לקוח. הוא דימה לחשובה שהפעמון מנסה להזהיר אותו שיברח, אך הוא חיכה יותר מדי הרבה זמן. יישר את חולצתו וזקף קומתו ופסע קדימה לעבר הקופה. שם עמד אדם מבוגר שנראה בשנות ה60 לחייו, שיערו מלבין, וקמטים רבין מעטרים את עורו.
האיש שוחח בטלפון עם מישהו, וסימן בידו שיחכה והוסיף גם חיוך מרגיע.
שלווה מוזרה פשטה בו הוא נראה אדם טוב, הוא יעזור לו.
אחרי דקה הניח המוכר את השפופרת בעריסתה ופנה אליו.
"כן, במה אני יכול לעזור?"
"אממ ה.. השלט.. שיש לכם בפתח.. אני, אני צריך.." לעזאזל עם הגמגום הזה. למה המילים לא יכולות לצאת מסודר?
הוא עצר לרגע, בלע את רוקו ונשם נשימה עמוקה. הזקן הביט בו בעיניים חמימות וחיכה, כאילו יש לרשותו את כל הזמן שבעולם.
"ה.. השחזור זיכרונות" אמר בנשימה אחת והשתתק, ושוב בלע את רוקו, המילים הצריכו ממנו המון מאמץ והוא היה זקוק לכמה דקות של שתיקה.
"כן בוודאי, ממה אתה רוצה לשחזר?" שאל הזקן בחיוך.
הוא לטש בו עיני עגל ומבט לא מבין.
"הבאת מכשיר לשחזר ממנו? דיסק, דיסק או קי, קלטת? נגן? מכשיר פלאפון?" הסביר המוכר.
הלה קפץ את אגרופיו ונענע בראשו לשלילה.
"אז מאיפה אתה רוצה לשחזר את הזיכרונות בחור צעיר?"
הוא רק הרים את ידו את הראש והצביע עליו.
"מהמוח" אמר לאחר דקה.
עיניי הזקן התעגלו בפליאה, אך לאחר דקה שב להבעתו הרגועה והמבינה.
"אני מבין.. אני מבין.." הוא המשיך למלמל עוד כמה מילים והסתובב וסידר כמה דברים. אחר כך יצא ממקומו מאחורי הקופה ופנה לעבר הדלת שם סובב את השלט מ'פתוח' ל'סגור'.
בוא אחרי בחור, הוא חזר אל מאחורי הקופה והסיט וילון שהיה מאחוריו וחשף חדר קטן.
הוא היסס קצת, אך לאחר מחשבה הלך אחרי הזקן.
"בוא, תשב" המור הצביע על כורסה שעמדה שם.
"אתה רוצה לשחזר זיכרונות מ העבר נכון? זיכרונות שאתה מחקת"
האיש התכווץ במקומו והנהן.
"אין לי פה מכשיר קסם אתה יודע. הכל תלוי בך, אתה צריך לרצות לזכור ידידי".
אולי הוא לא רוצה לזכור, אולי עדיף לו לשכוח, לרגע הוא חשב לקום ולברוח, לפני שהזקן יגיד לו עוד דברים שהוא מפחד מהם.
"זה.. זה כואב.." הצליח למלמל.
הזקן התרווח בכיסאו ונשען לאחור. "זיכרונות אכן כואבים, לכן אנו זורקים אותם ושוכחים. השכחה היא מתנה וצרה כאחת, היום הכל פשוט יותר, לכל דבר שנמחק יש גיבוי.. למוח לעומת זאת.." הוא השתתק לרגע.
"יודע מה? אני חוזר בי. גם למוח יש גיבוי".
הוא לא ענה רק הרים את גבותיו בפליאה.
הזקן הרים את ידו ורק עכשיו שם לב כמה היא רועדת, הוא הניח אותו על חזו בצד השמאלי.
"הלב. הוא הגיבוי הטוב ביותר. גם אם אתה חושב ששכחת, או שהדחקת וגרמת לעצמך לשכוח, הוא זוכר הכל.
הגמגום שלך למשל? הוא זיכרון מודחק.
לך הביתה בחור צעיר, תעשה סדר שם בדירת שני החדרים שנקראת לב. תנקה את האבק, ותשחרר אותם לחופשי. אתה תרגיש הרבה יותר טוב".
הוא הנהן קלות, ופתח את פיו כדי לומר משהו אך צלצול פעמון קטע את דבריו לפני שהספיק לומר אותם, מישהו נכנס לחנות.
"אבא?" נשמע קול דק, הזקן לקח את המקל שהיה לצדו ונתמך בו כדי לקום.
"אני כאן, אני מגיע.." המהם וצעד בכבות לעבר החנות כשהבחור בעקבותיו.
"למה לא ענית אבא ולמה.." היא עצרה והביטה בו.
"מי אתה?"
"אני.. אני בדיוק הו.. הולך.." מלמל ומיהר לעבר היציאה.
"תחזור לבקר בחור צעיר" קרא אחריו הזקן.
הוא לא ענה ורק יצא מהר. בפתח החנות הוא נעצר כדי לנשום ואולי גם קצת לעכל. ברגע שפנה ללכת נשמע צלצול פעמון וקול שקרא אחריו, "חכה!"
הבחורה שככל הנראה הייתה ביתו של הזקן באה אחריו.
"מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?" היא שאלה במבט דואג או כועס. הוא לא הצליח להבדיל.
א.. אני ל..ל..לא.." גמגם.
"אז על מה דיברת איתו? למה באת לפה?"
נשימה עמוקה. בליעת רוק. ועוד נשימה.
"שיחזור זיכרונות". בבת אחת, בלי עצירות.
הבחורה הביטה בו בהלם, אולי חשבה שהוא משוגע אך היה בזה יותר מכך. לפתי הוא שם לב שעיניה מלאות בדמעות.
"מ..מה.. מה ק..קרה?" הצליח להשחיל.
"אתה לא מתכוון לשיחזור זיכרונות מדיסק, נכון?"
הוא הנהן בראשו לשלילה.
"אבא שלי לא מדבר כבר שבועיים, אתה הראשון שהוא מדבר איתו.." מלמלה בעצב.
"את.. את רוצה שאבוא ש..ש..שוב?" שאל.
כעת הדמעות כבר עברו את המחסום, "אין טעם.. הוא לא יזכור אותך"
היא פלטה צחוק מריר וניגבה כמה דמעות בגב כף היד.
"כמה אירוני שהוא דיבר איתך על זיכרונות, לאבא שלי יש אלצהיימר".