הזועק

עייפים ומוכי שחין הם צעדו אל האתר. שיירה בילתי נגמרת של סבל טמון בגופים שלדיים שפוסעים במקצב איטי לצללי הגניחות.
שאלתיאל פסע ביניהם מראהו השדוף כמעט כמראם מלבד עיניו, צמד של מדורות מהבהבות. הוא כעס ועם כל צעד שפסע ,בעוד גופו חורק תחתיו. שאלתיאל נאחז בו בחוזק ביודעו שברגע שירפה, ולו לרגע קט, הוא יברח ויפנה מקומו לדמעות, דבר בילתי אפשרי בעליל.
ברוחו הוא עדיין ראה את אימו מיוזעת ומתנשפת מהלידה, היא אחזה בתאומים; חלקים ורזים כנגד שדיה והם ינקו בתאוותנות השמורה לבנים. שאלתיאל הרגיש את עולמו חורב עליו , בנים! למה דווקא בנים!. ״אמא חייבים להוציא אותם מכאן״ הוא התקדם לעברה והרים אחד מהם בידיו. התינוק היה כל כך יפה, חדש ומלא תום ולרגע שאלתיאל קפא, מוקסם. ״אמא בואי״ זירז אותה והיא קמה בכאב וכיסתה את התינוקות בטלאי בדים שנוקו זה מכבר לכבוד המאורע. היא הרחיקה לרגע את התינוק משדיה והיטיבה את הכיסוי על גופו, התינוק כשפיו פעור עדיין פעור בראוותנות החל בוכה, הוא רצה חלב. ״תשתיקי אותו מהר״ שאלתיאל התרומם בדחיפות, חרד ״תשתיקי אותו מיד!״ .בכיו של התינוק התגבר, דבר לא יכל עוד לעצרו ותאומו החל גם מיילל בידיו של שאלתיאל, ״אמא-!״ קרא.
הדלת נפרצה וגברים חשופי חזה נכנסו, מגלים מבהיקים בידיהם ועיניהם מודגשות בכחל שחור, ״לא! לא!״ זעקת ייאוש נפלתה מפיו והוא גונן בגופו על הפעוט, זה לא עזר. שאלתיאל הועף לאחור על כלי החרס כשידיו מחבקות ריקנות מחרידה. לרגע מבטו התעמם לשחור ואז צרחה קדמונית מבעיטה הרעידה הכל. יותר חזקה מבכי התינוקות, יותר חזקה מצעקות הגברים. אימו כרעה על הקרקע ידיה פרוסות לצדדים, שמלתה אדומה מדם הלידה עיניה פעורות לרווחה והיא צרחה. צרחה כנגד הכל כשכאב אינסופי פורץ מגרונה.
שאלתיאל הרגיש את הכעס מתנדף ומשאיר חלל של ריק בקירבו. דמעות גדשו את ליבו נישפכו לכל עבר ועיניו בערו במדורות של כאב. הוא בכה.
שאלתיאל הרים את ראשו כנגד השמיים התכולים ובקריאה בראשתית מעומקי נפשו זעק

                                                           ״ אלוקים״