הזדמנות שנייה-חלק א'

כמו כול יום, כמו כול שבוע, הוא שוכב על רצפת המדרחוב.הדבר היחיד שמגן עליו הוא שטיח מצמר.
ג'מס הוא הומלס המתגורר ברחוב, חודשיים וחצי שוכב על רצפת המדרחוב וזועק לעזרה.
אני זוכר את אותו היום. היום בו הכרתי אותו.
הגשמים ירדו בחוזקה, הרוחות נשבו בלי הרף, ולא היה סימן קטן לקשת בענן.
ישבתי בבית.התחממתי בעזרת השמיכות העבות.צפיתי בטלוויזיה.
"היום יהיה סוער, גשמים ירדו בעיקר באיזור הצפון…" בישרה החזאית.
"תחזית" מחיתי בבוז. סתם שטויות.
הרגשתי שאני חייב להשתחרר מהדיכאון הקודר ששורר בתוך הבית. לקחתי מטריה ועמדתי לצד משקוף הבית. הגשם פסק. נשמתי את האוויר שהשאיר אחריו הגשם. ויצאתי מהבית.
פסעתי במדרכה והבטתי בשמיים. להקת ציפורים עפה מעל עייני.
"עונת הנדידה" מילמתי לעצמי.
איזה כיף להיות ציפור, להיות חופשי, לעוף אל הלא-נודע. מחשבות רבות התרוצצו בראשי אך התעלמתי מיהם והמשכתי בדרכי.
לפתע מבטי הופנה אל איש מבוגר ששכב על הרצפה.
"כנראה הומלס" מילמלתי לעצמי.
התקדמתי לעבר האיש. האנשים שצפו בי ניגש אליו החלו להתלחשש,ומבית הקפה הקרוב ניתן היה לראות את האנשים צופים בי בהלם. לא ייחסתי חשיבות לאותם
אנשים והמשכתי להתקדם לעבר ההומלס.
רכילות? מה אנשים מוציאים בזה?
פרצופו של ההומלס היו מוכרות לי. הוא היה כה שונה, בגדיו היו בלוים והדיפו ריח לא נעים. שערו היה פרוע, ואחת משניו הקדמיות הייתה שבורה.
"שלום,אני ג'ק" הושטתי את ידי לברכת שלום.
"ג'מס" לחץ את ידי.
"אני מכיר אותך" אמרתי, ניכר היה לראות מפרצופו שהוא בהלם מתגובתי.
"אני לא יודע" ענה בהיסוס.