הזאב של הבוקר…☼

הרבה אחרי שקיעת השמש, היו הזאבים מתכנסים לקבוצות ומייללים את נשמתם לשאר חבריהם.
ולפעמים לא היו אלו חברים כלל.
הדבר הראשון שאני זוכרת מהילדות, הוא התכרבלות בתוך שמיכה עבה ומשובצת, שוקעת בתוך כרית תפוחה ולבנה, מביטה דרך החלון ושומעת את היללות.
תמיד פחדתי מהם.
תמיד.
חלומות שחורים משחור על זוג עיניים אדומות, נוטפות ריר צהוב ומעורר חלחלה, על לסתות רועדות מנהמה גרונית, המוכנות לזנק גם כשלא תהיה מוכן. על זוגות רגליים משובצות טפרים מלוכלכים בחלקי גוף של חיות אחרות; על היללות, ועליהם עצמם.
מהגיל שבו הייתי תמיד לצד אמא או אבא, הרשתי לעצמי לפחד בפומבי. אבל כאשר התחלתי להיות יותר עם חברים ופחות עם המשפחה, נאלצתי לבלוע את זה בכוח ולנסות לשכוח מכך.
זכורים לי טיולים או מחנות שסירבתי ללכת בגלל זה. אבל אחרי שנהיתי בת שבע-עשרה. החלטתי לעשות צעד אמיץ, ולהצטרף אל חבריי לטיול של יומיים בצפון הארץ.

בערב שלפני הטיול ארזתי את חפצי בתיק גדול, וסגרתי את רוכסנו.
עצמתי את עיני בחוזקה ונשבעתי שלא אזכר בהם אפילו פעם אחת.
כל הלילה חשבתי רק על סצנות מהנות וכיפיות שעשויות להיות מחר. אבל ככל שהתאמצתי- הזאבים חדרו מכל פינה.
התפללתי שהלילה של הטיול הזה יעבור מהר.

אך לצערי, או שאולי בעצם לא- רוב שעות היום עברו בהנה אך גם במהירות ממשית.
כשהתחלנו להקים את האוהלים, חרדה פשטה עליי.
כשחברי ניסו לשאול אותי אם הכל בסדר, עניתי את אותה תשובה. כן, הכל בסדר.
אך זה לגמרי לא היה כך..

כשנכנסנו לשקי השינה שלנו, הזאבים הרעים , כאילו שמעו את תחינותיי, והחליטו לעשות ההפך- כיבדו אותנו בשלל יללות. התחלתי לבכות. אבל שנאתי את הרגע הזה כל כך.
למה אני מפחדת כל כך מזאבים?
למה אני חייבת לבכות בשל כך??
ולמה הלילה הזה לא נגמר כבר???

זכורות לי דקות מעטות שבהן אכן ישנתי. אבל ללא חלומות. שינה מוצקה שנסדקה כל כמה זמן.
ועם כל סדק- התעוררתי. ישירות ליללות שלהם.
לבסוף- השינה שלי לא סבלה עוד סדקים והתנפצה. זה היה בחמש לפנות בוקר.
ראיתי כי מעט מואר בחוץ והחלטתי לצאת.
עטופה בשמיכה קלה, קפאתי לי בדרכי הרחק מהמחנה שלנו.
כל חברי עדיין ישנו, ואני החלטתי לראות קצת את הנוף הצפוני של הארץ עוד לפני הבוקר.
זה אכן היה משהו מדהים.
טיפות שקופות נצצו להן בחן ובנוחות על הצומח שהיה סביבי, ציפורים צייצו בעדינות- כאילו לעודד את השמש לעלות ולהאיר את העולם, ובעיקר מצא חן בעיני סלע גדול שעמד בקצה השביל- גדול ואימתני, אך עדיין מעורר התפעלות.
ולפתע זה קרה.
חשבתי שליבי עומד לצאת מקרבי כאשר חיה גדולה טיפסה על הסלע וזקפה אט אט את ראשה.
קפאתי במקומי וכמעט שצרחה יצאה מפי.
אלא שמשהו בי חסם אותה לחלוטין.
משהו גרם לי להמשיך להביט בזאב שעמד על הסלע.
משהו בי כבר לא ממש פחד מימנו.
משהו בי נמס.

זה היה הזאב היפה ביותר שראיתי בחיי. לבן עם משיכות מברשת אפורות על פרוותו וזוג עיניים שחורות; אך שום דבר מאיים קרן מהן- אלא ייראת כבוד, גדוּלה ועצמאות.
הזאב כאילו הביט ביערות מכוסי ערפל הבוקר התמידי והקר שעפף אותם, והיה מרוצה.
הוא כאילו הביט בשמש הזורחת אט אט ונדמה היה לי שהוא הרכין מעט את ראשו להשתחוות,
הוא כמו נושם ומריח את הרוח, שמברכת אותו לבוקר טוב..
כה אצילי, כה יפייפה, כה עדין עד שנדמה שאם יעבור לידו ארנב, הוא יחייך אליו ולא יזנק לאוכלו.
התקרבתי רק מעט.
ועוד מעט.
כבר חמישה צעדים חלפו מאחורי כאשר הוא הבחין בי. הוא סובב את ראשו אלי.
רעד עבר בי. עכשיו כבר חזר אלי הפחד.
עיניו המבריקות בחנו אותי, וכאשר הוא סובב באיטיות את ראשו חזרה לכיוון שאליו הביט קודם- סנטרו הורם, אוזניו נטו אחורנית ויללה נשמעה מפיו.
כמו תקיעת שופר היא הייתה, שמימיית; חלקה אך חדה. ולאוזניי היא הייתה כמו חוויה מתקנת. עצמתי את עיני ונשמתי אותה.
אחר הוא ירד מהסלע, ולא ראיתי אותו עוד לעולם.

היה זה הזאב הראשון שראיתי פנים מול פנים. וגם לא בגן חיות- אין לי כל כוונה לראות אחד אחר.
כי אני יודעת,
שבשונה מין הלילה, האפל, השחור, שמימנו פחדתי כל כך,
היה זה הזאב של הבוקר.
וכשגיליתי אותו,
הבנתי,
שאין לי יותר ממה לפחד…