הו רוזה שלי

"הו רוזה שלי כמה שאני אוהב אותך", אני כותב לך במכתב, "איך שראיתי אותך בפעם הראשונה עם הפרח האדום בשיער והשמלה השחורה ישר הבנתי שאת האחת", אני ממשיך לכתוב והדמעות זולגות בעיניי מרוב געגועים, "את היית נראית כל כך יפה, כולם רצו אותך וקיוו שיוכלו להשיג אותך, תמיד אני חיזרתי אחריך ברגעים הכי יפים שלך, כשאת היית משקה את העציצים בגינה השכונתית וכשהיית מטפלת בילדים הקטנים בבית היתומים הנטוש ההוא בקצה הרחוב.
כמה שלווה וחייכנית נראית באותם רגעים, תמיד חייכתי כשראיתי אותך מחייכת ותמיד צחקתי כשראיתי אותך צוחקת. רציתי להיות כמוך ולחייך ולצחוק מאותם דברים. ממש להתחבר אליך ולהיות אותו דבר. הפעם הראשונה שהיה לנו את הרגע הרומנטי שלנו היה כשציירת על הקיר לכבוד יריד הפרחים ונפלת מהסולם ההוא, ואני הצלתי אותך ברגע האחרון. מאז אותו רגע לא הפסקתי לחשוב עליך יותר מתמיד. וגם התחלת יותר להתייחס אליי מבדרך כלל. לאט לאט הפכנו לידידים הכי טובים, ומשם כבר לחברים. זו הייתה אחת התקופות המאושרות ביותר בחיי, כשהיית מחבקת אותי, חושבת עליי ומחייכת אליי כל פעם שהיינו מתראים. אני גם זוכר כשנסענו למחנה הקיץ של סבא שלי ויצאנו ליער מאוחר בלילה לקטוף פירות יער. איך שהרמתי אותך ורצתי איתך אל היער כי היית יחפה", אני ממשיך לכתוב את המכתב בגעגוע, "כל פרט קטן אני זוכר בך, כמה שמלות תחרה יפהפיות היו לך וכמה תכשיטים הבאתי לך כמעט כל יום, את הכל אני זוכר. ובסוף, התחתנו והולדנו בת. היא הייתה יפהפייה בדיוק כמוך. אני לא יודע איפה היא נמצאת עכשיו ומה המשפחה שלה ברגעים אלו אבל אני מאד מתגעגע אליה. אני יודע שלא תוכלי לראות את המכתב הזה כי את כבר נמצאת בגן עדן. אולי עוד מעט יגיע גם זמני לעלות לשם ואז שוב אוכל לראות אותך ולבכות מאושר. אני כל כך רוצה לראות אותך רוזה, תמיד תישארי בשבילי יפהפייה. אני מאמין שאת רואה אותי ברגעים אלה ומרגישה נפלא, אני בטוח. כל יום אני חושב עלייך ולא יכול להפסיק לבכות. כל יום מסתכל ב-6 אלבומי התמונות שלנו על כל רגע ורגע שהיינו ביחד. חבל שאני כבר ברנש זקן ואולי לא מבין שום דבר, אבל לא שכחתי דבר מהרגעים שלי איתך. מתגעגע אלייך כל כך", אני מגלגל את המכתב ושם אותו על השולחן, כדי שיום למחרת אוכל לשים אותו על קברה של אהובתי, רוזה.