הוא הלך.

"את מבינה מה עשית עכשיו?" אמא צעקה עליי בכעס רב.ואני שתקתי מה כבר יכולתי להגיד.
"עד שהוא חוזר את שוב משגעת אותו!מה את רוצה שאני יעשה?מה?" אמא דיברה אליי פתאום בשקט עם נימה של נאושות עלובה ואני עמדתי כמו תמיד עם פנים בלי הבעה באדישות אבל בפנים היתה סערה גדולה הצטערתי על איך שדיברתי אך הצטערתי גם על מה שהוא אמר כך שהחלטתי לשתוק לא לפתוח את הפה הזה שלא עוזר לי בשום דבר רק מסבך אותי.
"נולי את מבינה שכבר הוא לא יסלח לי?אני הבטחתי לו שלא תגידי כלום."אמא דברה בלחש מנסה להתקרב ללב אפילו במעט.
"אני צריכה ללכת." הסתכלתי בעינייה של אמי שהיו מצופה דמעות.
"נולי" היא החזיקה ביד וקראה לי להישאר במבטה.
אבל אני הולכת מותירה את אמי עומדת ליד שולחן האוכל עם דמעות וכאב.
הלכתי בשקט אך טרקתי את הדלת בסערה.
בחוץ חיכתה לי שי עומדת עם חיוך גדול "נולי יפה שלי!" רצה אליי וחיבקה אותי חזק.
"שנים שלא ראיתי אותך." אמרה וחיבקה יותר חזק ומחצה את לבי.
והדמעות.הדמעות רדו לאט לאט והפכו לבכי גדול על הכתף היחידה שאני יכולה להישען עליה.
"שישו.קשה שלי פה." אמרתי לה בקול בכייני ואופייני דווקא לה.
שישו יודעת כיצד מתנהגים כאשר אני נסערת ורק חיבקה אותי חזק.
"הוא היה פה שישו.הוא הסתכל עלי ואמר דברים נוראיים על פעם הכניס את זה לאט לאט לשיחה.ואני.אני את מכירה אותי.הוא לחץ בדיוק היכן שצריך.אז אמרתי את כל מה שאני יודעת עליו מהסיפורים של אמא והיתה בשולחן מהומה ושכולם הלכו הוא כעס ואמר לאמא שהוא לא חזור" סיפרתי לשישו.
שישו התנתקה בעדנות מהחיבוק.
"אהובתי.הכל יסתדר!" היא דיברה אל שידיה מחזיקות בשלי.
"שישו אני ישנה אצלך!" אמרתי בקול קובע.
"את בטוחה?הרבה זמן לא היית בבית בטח אמא שלך מתגעגעת." אמרה שישו.
"היא בטח תבכה כל הלילה ונמאס לי להיראות אדישה לדמעות שלה." אמרתי לה טפה בשקט.
"אז אולי תגלי קצת רגישות נולי?עד שהוא חזר אליה והכל ייסתדר פתחת את הפצע מחדש היא אוהבת אותו." אמרה שישו ברחמנות אופיינית.