הדרך שלי להגיד די!!!

הולכת יחפה, השברים ננעצים בי בכל מקום. גורמים לנוזל חם ואדום לעטוף את גופי הקטן. קטן כל כך בכל המקום הזה, בכל החשכה הזו וכל מה שאוכל לעשות זה להמשיך ללכת ולקוות. לקוות למשהו בקצה, לתקווה מועטה. הכל, אבל הכל עדיף על חשכה נצחית! והיא נמשכת לנצח…..

התעוררתי בשקט מפחיד, כל גופי מכסה זיעה קרה ודמעות מילאו את עניי.
"שוב אותו חלום שלא נותן לי לישון,
שוב אותו כאב עמום שאינו שייך לי,
שוב אותה אפלה שמאימת לעטוף אותי.
ומה זה? זו אני" לחשתי לתוך החשכת החדר הקרה. שוב אותו השיר המקולל שמופיע בכל פעם מחדש!
מה קורה לי?
הסתכלתי על כפות ידי החיוורות, על גופי הצנום. בקושי אכלתי משהו מאז יום ראשון, אותו היום שזה קרה…
שמעתי את אמא אומרת שצריך לקחת אותי לרופא, שהיא תתקין מצלמות אבטחה בחדר שלי כדי שלא אהרוג את עצמי אך אלו שטויות!
למה שאפגע העצמי?
ואז נזכרתי מה קרה באותו היום, זה נראה אז כמו חלום. הלהבות והעשן, כאב האובדן, אובדן של משהו שכל אחד יאבד ביום מן הימים, את התמימות.
מאז אותה תאטנה אני לא אותו דבר, אני לא יכולה לרוץ או לרכב עם אחותי באופניים. היא לא כאן. היא הלכה לה והשאירה אותי לבד.
לפעמים אני כועסת עליה אך לא הפעם, זו אשמתו של אבא! שגם הוא הלך איתה….

אבא נהג ואורן הייתה מקדימה, לא חגורה ושיחקה בנייד, גם אבא לא היה חגור אך אז זה לא ממש הפריע לי.
אני חגרתי כי התערבתי עם חבר שאחגור במשך שבוע ואחותי התנדבה לוודא שזה קורה.
פתאום הרמתי עניים לכביש בלי שום סיבה, ראיתי את המכונית באה. ידעתי שתיפגע בנו אך לא יכולתי להזהיר אותם! לא יכולתי!
הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שאני הפוכה ומשהו לא בסדר. אני צועקת על אחותי להתעורר, גם לאבא ואני מנסה לנענע אותם אך אני לא מגיעה עליהם. הורדתי בקושי את החגורה ויגגרתי את אחותי החוצה. גררתי אותה עוד קצת ואז מישהו בבגדים לבנים טפס אותי והוביל אותי.
השתוללתי, צעקתי! אסור להשאיר אותם בפנים! אבל הוא אמר לי שאי אפשר לעשות כלום. רק בנס לא נפגעתי…
הייתי במקום מוזר. זה היה החדר שלי אבל משהו היה חסר בו, היו שם שוקולדים ומתנות אבל משהו היה חסר. משהו נעלם.
"איפה אורן?" שאלתי בקול חלש
"היא לא כאן" לחשה קול מוכר וכואב. כואב על מה?
"איפה..?" ניסיתי שוב. הרגשתי דמעה ואמא התייפחה על ידי.
"מה קרה אמא?" שאלתי
"הם… הם אינם חומד. הם אינם" אמרה אמא בין דמעה לדמעה.
"אינם? איפה? מה זאת אומרת?" שאלתי
"הם מתים" התייפחה אמא "לא היה להם שום סיכוי! הם מתים!…" התייפחה ואז שכבתי שם, מאובנת למקום. היא איננה! אבא לא כאן וגם אורן! למה?…