הדרך אל הים

1
כמו כל דרך המתחילה מאפס, הוא טיפס וזחל במעלה כביש חלק ורטוב אל מטרה לא ברורה. הכול יכול לבוא. ספסלים מיותמים בצדי הכביש. איש כבר לא יושב כדי להביט בכלב שלו משחק, לקרוא עיתון, או לדסקס עם שכן-מכר על איזו סיגריה קטנה. השמות של כולם מתחילים באחת מאותיות האל"ף בי"ת הנקיות, בלי צ' או ג' או ס'. איש לא שואל אם מי שהיה פעם מת ממשיך לשוטט בין הרחובות בלבוש רפאים במותו החוקי הרשמי.
על הגגות רמחיי אנטנות שאיש כבר לא משתמש בהן, כמעט, וציפורים שחושבות: זו הארץ שלי, עפות וחותכות אוויר בתוך גן העדן המושלם שלהן, גן עדן מושלם של שוטים. אם איש אחד יגיד: "אני רוצה לעזוב", מיד יתלקחו כל העיניים סביבו. חושב הבנאדם יותר טוב מאתנו, לא מגיע לו לסבול. והעיניים מביטות דרך מרפסות סגורות אל בטון מגורען, שואבות כל אבן חצץ אפרפרה-שחורה ישר אל תוך האישון, לאט מגיעה גם למוח, משם קשה להיפטר ממנה, ולרוב כבר לא רוצים.

לפעמים, כמו מארץ אחרת או מסיפור אגדה, מגיחה איזו אישה יפהפייה שמפלחת את הלבבות הקשים של הגברים ומנסה לרמוז אולי יש טעם לחיים, ואולי אפילו, תאמינו או לא, הם גם יפים. התחושה נשארת איזה עשרים דקות אחרי שהפלא נגוז והלב כבר נאטם מחדש, נשאר רק זיכרון לזקנים לאיזה יום יפה בעבר של נוסטלגיה, ברחובות מוצפים אור ירח קיצי ושמלות דקות חושפות שוקיים, מתנפנפות להן בפראות לעשות טובה לעיניים הרעבות וללב הפראי, זה שהיה ונדם. "לא אנחנו השתנינו מעצמנו, העולם שינה אותנו". וכמו שאלוהים, כך חושבים, פורש עכשיו אולי לחמש דקות ש-פה על הארץ משתרעים על פני עשרות שנים, גם הם פורשים לבתיהם, למיטות המסריחות מזיעה, לשמיכות צמר חולות ועיניים ריקות מעמדה מול מסך טלוויזיה צבעוני שמרדים ומרדים ומרדים, ומשכנע אותם שבעצם מה שקורה פה ולהם לא נורא כל כך.
תחתוני נשים על חבל כביסה מושכים מבטי מיאוס ובחילה, וגבר שנתפס תולה תחתונים כאלה הופך לנמושה על תחת של אישה שמנה ומכוערת עם קול חורק סיגריות כקול עורב (אם תאמר להם אלה תחתונים של מקבילה כלשהי ליעל בר-זוהר, אתה מלך).

2
מול הים יש גן גדול עם טירה של אבירים, מלאה חבלים ומגלשות, גשרים ונדנדות. אפשר ללכת לאיבוד בתוך החול, למשש את הגרגירים הצהובים, אפשר להכין עוגת חול ממים וגם לאכול. בתוך הדשא שליד יש מלאן יצורים זעירים פרה-היסטוריים שממשיכים את דרכם באותו קצב ובאותה נשימה, הקדמה עדיין לא נחתה עליהן. לטאה שאבותיה היו זן של דינוזאורים לוכדת חרק באמצע שאננותו ולועסת אותו תוך נענועי ראש מלאים תאווה, מזון זה יספיק לה ליום שלם.
הדרך שיורדת מהגן מובילה אל חורבה. אף אדם לא יורד בה. יש את שיחי החתולים וצמרות הציפורים, והרבה חרא של כלבים בתוך העפר שכוסו ברגליים אדישות של בעליהם. אם תמצא שם איש לא הוזה, אתן לך מאה שקלים. מפלים של רוחות נושבות שם, בעיקר באביב ובסתיו. אבק השמש מכסה את עלוות העצים והשיחים, לא תמצא שם פרח בודד, אבל עם קצת תשומת לב תמצא שיחי פרחים שאיזה פרח אחד או שניים רוכבים עליו ללא שום ענווה.
בערב של שקיעה ישירו לך שם מלאכים. אבל בלילה תיפול למלכודת שדים. אתה יכול לאכול שם איזו לחמנייה עם נקניקיה בקטשופ שקמבנת מהמכולת. וגם אם בגדייך הוכתמו ברסק העגבניות המתוק הזה, תוכל להישאר על אותו ספסל, להביט אל שמי תכלת מחופים בעננים דלילים נמוכים, לעצום קצת את העיניים, ולשכוח. אולי העייפות תתפוס אותך, מתוקה כמו הבל פה של תינוק בן יומו.

3
הוא מצא גולה צבעונית זרוקה לצד המדרכה. שקופה עם דמוי פרפר צבעוני קפוא בתוכה, דומה לליבו הלפות והקפוא, דומה לכדור הארץ המעוות שבתוכו. שיחק איתה באצבעותיו, חש את חלקותה, קרירותה. פעם, כשהיה ילד, גולות היו הטלוויזיה של הילדים. בבוץ, באבק, על שלוליות מים, על דשא רטוב וגם יבש, על אספלט שחור, על בלטות מימי המנדט.
איש לא יודע מה הולך לו בראש, ובלב. אומרים בוודאי עוד אחד ישן, פשוט, מעולם לא היה בו משהו מיוחד, עיניו לא מפלבלות בתקווה, ליבו לא מאציל מדברים קטנים ובוודאי שלא מגדולים. גם אם היו שואלים אותו, תגיד, מי אתה באמת בפנוכו, מה לוחש לך אלוהים, מה לימדו אותך החיים, ומה לעזאזל אתה מרגיש וחושב, הוא לא היה אומר. מי שחושב שיש אנשים קליפות שמסתובבים בלי יראה, תפילה ופליאה, הוא טיפש גמור.
החיים לא התחככו בו. והם כמוהו מסתובבים בכל מקום, עם מבט אטום, אדיש, הולכים בקצב מדוד, מבטם פחם שחור, עיני עץ רקוב ומת, אבל תמיד יש בפנוכו דברים, למה לספר? מי כבר ירצה לדעת, ואם ירצו, בשביל מה? באו אליו פתאום שתי בנות בנות 17, רצו יחשוף דברים ממנו, לעשות עליו עבודה לבית ספר. כזה רגיל רואים אותו, מי חשב, בטח ירצה להראות לפחות לעצמו שהוא שווה יותר מזה.
לא, אין צורך, הוא כבר יודע. המוח לא תמיד זוכר, הרגשות לא תמיד טעונות, הבירה לא עוזרת, אבל אין קליפות ריקות בשוק, והוא מרחם על מי שזקוק להוכחות לכך, כמו הילדות, כמו המורה המטומטמת שלהם. מרחוק הוא שומר את הגולה לזיכרון, מסתכל על ההרים ויהיה נחמד עכשיו איזו סיגריה קטנה, אבל הבריאות, גם כך לא משהו. אולי איש לא מכיר בו עוד, אולי אפילו אלוהים רואה אותו שקוף, ואולי הוא עצמו קצת עמום ועייף, קצת מת בלב, אבל עיניו הריקות לכאורה בולעות הכל, פשוט אין צורך להוכיח משהו לאף אחד, אפילו לא לעצמו, הוא כבר יודע, וזה מספיק.

4
ובשכונה החום כבד. יש מחוסנים, בעלי זמינות גבוהה לאנרגיה ו-ויטמינים, שמשחקים כדורסל. אבל הוא, מי שיהיה, נשאר בביתו על בלטות לוהטות וחום אימים מהגג ושורף את האנרגיה שעוד נותרה לו בעישון, מילים והתעלפויות. הם רואים אותו ממגרש הכדורסל מוקרן על הבלוק, וכל מילה שלו עולה דרך הרמקולים, מהדהדת באוזניהם המשועשעות, והמחשבות שהוא פולט כלפי חוץ מקבלות אומנם סאונד מסוג אחר, יותר אפל ועם בס גבוה, אבל גם הם פה, כמו זעקה של מיקרו-אל. מדליק ומכבה ת'רדיו. שותה מים ומקיא. הרבה הרבה זמן לא שתה קוקה-קולה אמתית כמו שהיה שותה פעם בימי שרב, קרה עם קרח מחוספס, בימים אלה הוא שותה רק חיקויים זולים של קולה, פחות כסף, ואין קוביות קרח בתוך שקיקי קרח בתוך המקפיא. מישהו או מישהם החליט לוותר על ההנאה שבפינוק, ההנאה לא התנגדה.
הלך הוא פעם את הדרך על הכביש ובין שיכונים, כמו משהו שנראה טוב בהתחלה, וכשאתה מגיע אליו אין לך מושג מה אתה עושה בו (כמו גוף עירום של אישה). הרגליים זזו, הראש כרגיל רדום וישן, וכל צעד נראה כאילו חוצה הרים וגאיות, וכל מנוחה היא מנוחה של אדם שעבר קריעת תחת מזריחה עד שקיעה, והוא מביט אל אודם השמש השוקעת ואין עבר ואין עתיד, רק הווה טהור, תלוי על השמיים כמו דם אלים, כמו פצע בשחקים. כל יום הוא למד קצת יותר איך לחיות בצורה מתאימה, וגם אם עשה דברים בלי לדעת למה, גם אם עד רגע זה הם נראים לו כטעויות, זה היה מכורח הנסיבות, הדברים שהיה עליו לעשות לאחר שנקלע למצב כלשהו מכורח נסיבות שאולי גם להן יש סיבות משלהן. לפעמים הוא קפץ או טיפס במודע, אבל תמיד השתדל להשאיר לעצמו סולם לעלות שוב, או חבל להשתלשל מטה. וכשהוא הביט, נקי מניקוטין ושיכור אדרנלין, בתמונות סרטי ה-וידיאומט הן נראו לו אוצרות, או אמורות לאצור, כל כך הרבה, כשבעצם היו רק שלדים של עבר קרוב, וטיוטות נסיוניות של סרטים שיבואו עוד שנים. כמו תמונה מלפני עשרים שנה, תמונה ירושלמית שהייתה טיפוסית יותר אז, ראה אדם בלבוש אפור ונקי מביט אל רחוב מתוך מרפסת, כולו ענווה ושביעות רצון רכה ("הכול בסדר, צריך לשמור על זה, אני יכול." משהו כזה).
זו הייתה בדידות נקייה מאשליות חברתיות באמצע המולה של אנשים שכל הזמן רודפים זה אחרי התחת של זה. ממרגלות הבניין על הספסל עליו נח הוא כיבד את האיש הזה על יכולתו להרגיש נוח בבדידות זמנית, כנראה, זו. האיש נכנס צמוד מאוד למרפסת וקרא משהו, ועל הספסל הוא נשך את הקיסם שבא להחליף סיגריה ומרט את הקצה המחודד שלו לרצועות שבביות משוננות. כשהוא קם ללכת הוא ראה את אביו מלפני עשרים וחמש שנה הולך עם עגלה בו ישנה אחותו התינוקת ואוחז בידו של אביו הוא ראה את עצמו בן שלוש, לא יודע כלום, חושב שיודע הכול. היה שם איש שנראה בתהליכי גמילה משפלות ושחיתות שעבר על פני משהו, ספק איש ספק אישה, שנראה כאילו רק מתחיל לצלול לתוך זה, ובכל הכוח.
הדרך הזו נדירה הייתה לו כשם שהייתה מוכרת, וכיוון שבחן כל איש ואישה (או קוקטייל שלהם) בדרך, נדמה היה לו שהם בוחנים אותו. יצא בחמש וחצי, הגיעה חזרה בשבע ורבע, וניקיון הנפש הגיע לשיאים נדירים בשתיית מים קרים, חרבון מספק, ועישון סיגריות בבגדים קלים כשהוא מרוח על מיטה סתורה. כל תא מגופו היה חי, והמוח לקח הווה, והזמן שהגיע בשיאים חדשים זרק אותו לסרט הראשון של סופרמן אותו ראה פעם בגיל עשר, וריח של אבק שריפה שנישא באוויר כמו מלחמה שהובטחה, אבל החליטה לא להתממש.
זה היה ריח היסמין של הכפר. עבודה קשה, קריעת תחת, בפלחה בימי הקיץ. מים לגרונות כמו מי אלים, צחוק נשפך מעיניים, רגליים חטובות של נערות מתבגרות, פועלי משק שרוטיי צבא ושמיניסטים שמתכוננים אליה כבר נפשית פיזית ומנטאלית. קול פיצוח הענפים באש בל"ג בעומר, טלוויזיה בסרט של ג'יימס בונד, ירח על שדות, פרות מהלכות שפופות מאחורי הסורגים, עיניהן אפלות, כבויות, נבונות ומאשימות. קול שאגת "יום השישי" בקבלת שבת, עופות מטוגנים, תפוחי אדמה אפויים, קנקני פטל. רוחות המידבר בקיץ, מלאים חול ואבק, הופכות כל מיטה הפרוצה אליהן לארגז חול. קונדום משומש בעמדת "ההגנה" הנטושה, העיניים של שומר הבודקה שצופה אל המחר בחרדה אופטימית, מטוס מבצע פרסה מעל הבתים, אורות מכוניות בכביש מהיר מספר 1, טעם תותי-הבר הניגר על העצים, הצהרות אהבה מקנטרות חרוטות על קיר השירותים החיצוני של היסודי, מילים בחול בתעלות מיניאטוריות מלאות מים, שינה על ספסל בשעת צהריים גשומה ומלאה אור, הפנים של עליזה (מה היא עושה עכשיו?), האנשים שהזמן ההוא לא פענח. בביתו הוא מעשן את הסיגריה, לא יודע אם כבר הספיק להקיא דם, סופר על אצבעות יד אחת את הדברים שגורמים לו להמשיך לחיות בשמחה.
הנשמה החלה להישפך ולהתמלאות לאלוהים וחזרה והעבודה עוד רבה. הסיבות כבר לא חשובות, המטרה יכולה להישאר נסתרת, הדרך שהייתה דרך חתחתים מעוקלת בייסורים נפתחה מול עיניו כמו מדבר שנפרש על פני ג'ונגל והוא ילך בה עד יכלו כוחותיו. הוא לא סיפר איך היה פעם מלך של שדות ורוחות השמיים, הוא גם לא יספר, איש לא יאמין לו.

5
בקומה השנייה הוא צופה בטלוויזיה בלי לעקוב באמת. בירה על השולחן הנמוך, סיגריה ביד, מוסיקה חרישית מהסטריאו, ומשהו קורה שם על המסך בין ערוץ לערוץ, לא משנה מה, גם לא אכפת לו. "מה עושים, אני יקר שלי?" הוא שואל את עצמו. "נשתה", עונה, ולוקח שלוק בירה. אפשר רודפים אותו כולם, אפשר יעקרו לו כליה כדי לקבל את כל הכסף שהוא חייב ויחלקו אותו ביניהם. אפשר יזכה באיזה טוטו/לוטו/צ'אנס ויחזיר לכולם ("מקווה שלא ניפגש יותר…"). אפשר יישב בכלא, כמעט קרה. כך או כך, כשהוא מגרד את פדחתו הקירחת, מגרבץ, משהק, ומלקט את נשמתו כשורד, מתי שהוא זה נגמר ונשאר לילה ללא שינה בו הוא צופה בטלוויזיה, הקירות כנושים סוגרים עליו, הריאות נסתמות בזפת, והוא מנסה שוב ושוב לשכוח, רק קצת, שבעצם קיימת שיטה. אחרי הכול אפשר לחשוב גם שהוא רק אדם בתוך מערה משוכללת שלא חייב לאיש דבר ואיש לא חייב לו. מלקט את מזונו מהעצים, שותה מפלגים, צופה בכוכבים.

6
את ההוויה הסדוקה שלו הוא ניסה ללקט מחדש על הגן, בין מתקני המשחקים, ארגזי החול, איי הדשא ושבילי האספלט הרחבים. הרוח לחשה לו: – יכולה הייתי להיות לך בצעיפים ארוכים וסופות משתוללות, לוקחת אותך יחפה אל הארץ הזו שאליה אתה לא מעז להגיע, טובלת אותך שם במקווה מים, ומה תגיד על זה כשלפתע נשמתך הקיימת תהיה רטובה גם היא, כמו כל תא מגופך. – והוא הדליק את הסיגריה שלו, העשן שלו בוכה, עולה אל השמיים כמו תפילתו, הווייתו, כמיהתו. הדרך שלו הרי הייתה לא דרך סלולה והצלקות מגרדות.
ראה את הזמן בורח כמו ציפור מכלוב נוסקת לשמיים, לא נשאר דבר מלבד תחושה עמומה שמשהו אכן השתבש בדרך, גם אם היה יודע מה, לא יודע אם עכשיו כבר היה מסוגל לתקן. העיניים האלה שלו כבר לא רואות הכול, הצבעים כהו, הצל כיסה את מצחו, ושום דבר קסום כבר אין כאן. לא יעזור לבכות, אבל הדמעות יורדות מאליהן.
אוהבים אותו גם אם הוא לא יודע, דואגים לו גם אם הוא לא מרגיש. ואת הווייתו הסדוקה הוא לוקח לטיול שוטטות איטי. אמרו לו "תחכה, יבואו ימים", והוא לא יודע מה הייתה הכוונה.

7
"זה קורה לפעמים", אמרה לו רחלי. "כל האנשים בעולם נעלמים, הזמן קופא מלכת, ורק שנינו נשארים ערים ומודעים, וזה לא רע, סוף סוף אפשר לנוח קצת".
השמש קפאה חצייה בתוך ההר כשהיא דפקה בדלת. אמרה לו: "הנה זה קורה, הרי אמרתי יקרה לפעמים. בוא אליי, משעמם לי". הוא אמר "למה לא", והיא צחקה כשהוא ניסה לרגע לנעול את דלתו. "מי יבוא? האבנים?" הבית היה קריר, הלבן בוהק מסביב, המרצפות כסופות-לבנבנות רחבות ומבריקות, תמונה קפואה במסך של גלים וים. היא הגישה לו לשתייה את זרעו הקוצף של אלוהים, כשהיא שתתה הסתמן שפמפם זרע דקיק מעל לשפתה העליונה, הוא העיר, והיא מחתה זאת במבוכה.
אמרה לו שהימים חמים והשמש לא מרחמת כמו החיים ומי שיצר אותם, רצתה להרגיש בנוח והתפשטה עירומה, שום שמץ מבוכה או התגרות בעיניה, גוף עירום בטבעי כמו פיג'מה קלה. הייתה לו זיקפה אשמה, היא לא הבחינה.
"אתה יודע, אנחנו צריכים ללכת את הדרך כמו אז, כשהיו ממטרות בראשינו. אתה זוכר?" ברור שהוא זכר, איך אפשר לשכוח, המראה היפה ביותר. יפיפייה חטובה וחזקה מזיעה במצחה ורטובה בגופה פוסעת בין מים למים בלבוש כה צנוע, קצר-קייצי, סקסיות שנשפכת כמו המים, כמו הזיעה. רק לא ידע שגם היא חשה בממטרות. "פחדתי ממך". הוא ידע. "לא ידעתי מה אתה רוצה, נראית כמטורף. אבל ידעתי – גם אם היה לי חשד כבד, ולא נכון בדיעבד, שמחשבותיך מלוכלכות – שאתה אוהב את מה שאתה רואה". ואיך לא יאהב? נראתה אז כ-אלה. "גם לי היו ממטרות בראש", אמרה. "אבל הנוזל שלהן היה חמוץ, בעוד שאצלך הוא היה מתוק כמו מי פלגי-נחל שזורמים בין קני-סוכר".
הוא ראה מאפרת חרס לבנה על השולחן הנמוך וראה בכך אישור לעשן בביתה. היא הביטה בו בשתיקה כיצד הוא שולף את החפיסה, מוציא את הסיגריה, משתמש במצית, ומגיב לשאיפת העשן הראשונה. "אם היה אחרת…" אמרה. אבל זה לא. היא שילבה את ידייה מאחורי גבה וקימרה במתיחה את גבה אחורה, שדייה בלטו, פרחו החוצה אליו כמו פופקורן מתבקע, ואז היא שוב הביטה אליו וחייכה חיוך קטן ומרגיע. "לא בא לך לדבר היום. לא נורא. לי בא, אבל לא יודעת על מה. הכול בסוף סתם בלה-בלה. אתה יודע, עכשיו אנחנו מוגנים. עכשיו בזמן הקפוא הזה אנו לא גדלים ומזדקנים, שום נזק פיזי לא יכול לקרות לנו. בטוח שעכשיו בזמן הזה לא נמות פתאום. המוות, זה שלעיתים קרובות בא בלי אזהרה כאורב בחושך, לא נמצא פה עכשיו. כל עוד הזמן קפוא, השמש חצייה בהר ולא יורדת, ורק אנו פה, שום נזק, שום נזק גופני בכלל לא יכול לקרות לנו. זה גורם לך להיות יותר רגוע?"
"קומסי-קומסה."
היא חייכה בהפתעה.

8
בביתה הקטן שנתנו לה היא פוקחת עיניים שוב. היא חלמה שהיא פרח, פרח מיוסר, שדבורה מוצצת ממנו צוף. היא באה אליה עם הזימזום המעצבן שלה, כאילו לשם כך היא פורחת בבוקר, כאילו לשם כך נפרשים כותרות העלים, כדי להביא את הדבר הזה לתוך הלב שלה, זה שבמרכז הכותרת, ולמצוץ את דמה. זו הייתה הדבורה מאיה. היא שנאה אותה. אבל העיניים נפקחות (שוב), והיא כל כך רוצה להמשיך לישון. אבל אמרו לה "לא".
הרי אם זה היה תלוי בה, הייתה ישנה סביב השעון. הגרעין הקשה הזה, השחור, שהשתילו בנשמתה כדי שתתגבר על הקושי (כדי שלא תאבד ת'שפיות), אומר לה: זמן לקום, להתארגן, גם אם לאט, גם אם בטשטוש, ולצאת מהבית. אם היא לא תעשה את זה יהיו לה מחשבות משונות ברדת הלילה, והיא עלולה לעשות משהו לעצמה. (וכל כך רוצה לישון! אבל כשחייבים…).
לפעמים כל העובדים הסוציאליים האלה, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, מראים לך את האמת הכי קשה בפרצוף, ואומרים: זה עלול להיגמר כך, רוצה? ופתאום זה גורם לה לחשוב ואז להגיע למסקנה: היא לא רוצה. היא לא רוצה את עצמה באמבטיה מלאה דם בוורידים חתוכים, היא לא רוצה את גופתה תלויה ממסמר על משקוף מלאה חרא ושתן, היא לא רוצה את מה שיעשו לה ארבעים וארבע כדורי שינה. טוב, היא אולי לא רוצה כל כך לחיות, אבל למות היא מפחדת.
אמרו לה: "להתאבד זה חטא. את לא יודעת לאן תגיעי". משהו כמו גיהינום? לזה הם התכוונו? להתגלגל לחיה כלשהי? ג'וק? חיידק? היא ראתה את עיני הפרות. באיזה ספר שמישהו עירוני כתב (היא מוכנה להמר על כך בעורה), מבטי הפרות מתוארות כ"מטומטמות". זה לא נכון. העיניים שלהן מיואשות, עצובות, כבויות… ונבונות. בדיוק כמו של בני-אדם אבודים וחסרי תקווה. כאילו, ולפעמים זה מצמרר, אדם יש מאחורי העיניים של הפרה. מישהו או מישהי שהיה מה שהיא עכשיו, ועכשיו הוא חיה. לכן היא לא תהרוג את עצמה, אלא תחכה למוות בסבלנות. כבר לא צעירה. נשאר משהו כמו עשר שנים. פק"ל.
והעיניים נעצמות, אבל היא שוטפת אותן, מחזירה את מגע המים לעור, מצחצחת שיניים, לובשת את הבגדים, ומוכנה לצאת אל הבוקר הזה בו האנשים העובדים קמים לעבודה (היא רואה אותם כתפוזים), וחלק גם חוזרים (צימוקים).

9
הוא קם בבוקר, איש זקן וחסון, ידיו מיובלות. כל חייו היו עבודת כפיים, עד שהפסיק לעבוד. זה היה מזמן. הוא מדליק סיגריה ועושה הכרה דרך קירות, אוויר ורמז נוף בחלון עם היום החדש. אבל היום הזה לא יהיה שונה מהאחרים. – מחכה למוות אני, – הוא יודע. הכול כבר נעשה. נדמה שהמדינה מתחרפנת פעמיים והוא לא היה רוצה להיות פה כשזה יקרה.
הראש קצת כואב מהשתייה של אתמול. העיניים כבדות כמו גולות זכוכית. הוא נאנח ומוצץ את הסיגריה. האנשים מעברו מנסים לרדוף אותו לפעמים בזיכרונותיו, הוא מנסה להתעלם מהם כל הזמן.
עדיין יש ירח בשמיים, באמצע התכלת המט. העולם דומם כמו תפאורת פסלים של זכוכית צבעונית.
כשהוא גומר את הסיגריה הוא מכין לעצמו תה. איך נפלו גיבורים. פעם היה שותה קפה חזק מאוד בלי סוכר. ראו אותו מניח כפית גדושה קפה בכוס, אמרו לו: למה לא תפתח את שקית הקפה, תמזוג לתוכה מים רותחים, תערבב ותשתה. זה הצחיק אותו אז. היום שום דבר לא מצחיק אותו.
הוא מסתכל על היד הגדולה שלו, כמה היא מחוספסת. מעולם לא אמרו עליו שהוא עצלן, מעולם לא. גם לא בימים אלה, כשהוא יושב בחוץ על גדר אבן ומגלף מקלות. יש את אלוהים בשמיים, ואת תמונת אשתו המתה נשענת עירומה אל הקיר מעל מדף. לפעמים הוא מביט בה, בעיניים שלה, מנסה למשוך את העבר אליו. הצילום מדויק, והכול טמון בעיניים שלה, אבל לבסוף, (ולפעמים הוא בוכה קצת בגלל זה), התמונה היא רק צבע ונייר. לעולם לא יראה אותה שוב.

10
הקיסם שהוא לעס בין שיניו הפך לחוטי עץ. על הדרך הוא הריח את הבושם, או אולי ריח הזיעה של אריאלה. היה לה הריח הזה הנקי, המעושן מעט, ריח של שמן תינוקות מרומז במעט ריח אבק. הוא היה יכול לראות אותה פה כמו אתמול: ברך עירומה מציצה תחת שמלה, סנדלים וכפות רגליה, ציפורניים לא טובות. אבל למי אכפת כשכל היופי בפנים, במבנה הגוף. עד היום הוא לא יכול להגיד מה בדיוק היה צבע שערה. משהו… שחור-אבק-מושחם, יש דבר כזה? זה לא משנה. אבל הוא העז להביט לתוך עיניה. כן, הוא הביט אז, בפעם האחרונה. צבע חרדל-אפור.
הם עשו ביחד את הדרך מהיער האפל לעבר הים. כשהגיעו, היא ניסתה להטביע אותו, הוא ריסק אותה אל הסלעים. עין חרדל אפור התגלגלה והביטה בו אילמת, מים מלוחים עלו ושטפו אותה. שם הוא גרס את ליבו בחול, ונשבע: יותר לא אכנס לים.
היו לו יבלות ברגליים מכל הדרך בה הלך, ועיני דם מכל מה שהוא ראה מוקרן בתוך מוחו. אבל קצת מוסיקה שהוא היה שומע, אוננויות ליליות מול סרט פלייבוי או משהו, רחצה במים קרים, שאיפת עשן, כניעה פנימית לגורל, לעתיד.

היא ישבה כשירכה תחת השמלה צמודה למכנסי הג'ינס שלו. שאלה אותו: "תגיד, מיקו, מה נשמע בארץ הפלאות?" והוא ענה: "כמו תמיד. פה יש ים, שם שמיים, נחשי ים מחליקים בבוץ, כתמי ארגמן, ודם על בשר. אפשר אם רוצים להיכנס לאיזה סרט. משהו שמשאיר צופה אלמוני חרד שמא גם הוא ייקלע למצב-סרט זה. אפשר להיות אפור-אפור, או מלא צבעים בהירים. אפשר להיות טנק עד טירוף, או דג זהב קטן ומאושר, שאפילו לא יודע: יש אויבים בחוץ, וגם בפנים. אבל תגידי, אריאלה, מישהו כבר הספיק לטבוע בעיניים האלה שלך?"
"הם טובעים ומושכים את עצמם. הם פוחדים". אני מבין למה.
דימוי, דימוי, דימוי. מיקו לא הכיר את אריאלה בכלל, למרות שבילה איתה ימים, שעות. "האם את אוננת פעם?"
"בוודאי". תודה רבה. נראות נשים חסודות הגברות האלו, כאילו מעולם לא נגעו, כאילו מעולם לא התפרעו. "את רוצה לראות את הזין שלי?" שאל. "מה לי ולו? מה קראת לאחרונה?"
"לא משהו מיוחד, את העיתון".

אריאלה הסתובבה בחדר יחפה ובדקה את ארונות הבית. "נעליים ישנות…" מילמלה.
"כן…"
"תבריק לי את כפות הרגליים, תבריק לי אותן עד שינצנצו". הוא הבריק אותן בלשונו. כל פינה, כל שקערורית. זה הזיעה, זה משא הגוף. "עכשיו אפשר לקפוץ יחפה על המיטה."
"היא מלאה זרע…"
"אני יודעת".
יש לי, רצה להגיד, את הכפתור הזה. הכפתור מדליק את הטלוויזיה, הטלוויזיה הורגת אותי. "אתה בסדר?" היא נגעה במצחו.
"אין כלום בפנוכו".
"תהיה נשיקה", ושפתיה נשקו מצח.
"למה לא אהבת אותי?"
"לא יודעת. גם אתה לא אהבת, לא באמת".
"יכולתי ללמוד". – אני לא יודע איך נראה הקוס שלך, הוא חשב, אבל אני בטוח שלא אתאכזב.

יש כמה קירות פה למיקו, שמיים הרוסים, וירח שעף אחור. הוא התפרקד עירום על המיטה, היא הביטה בו בשעשוע. "כמה בנות זיינת?" שאלה.
"ארבע".
"גם אותי תזיין יום אחד, כשהכול יהיה גמור ומוחלט, כשההמשך לא יהיה קיים, כשנחצה את המייל הירוק ונעמוד לפני הכיסא. אני אהיה שם, אם גם אתה תהיה". הוא לא היה בטוח שהוא יצליח לחצות את כל המייל, הוא לא היה בטוח בכלל.

ועכשיו. כוכבים נופלים כמו תמיד. היא מתרחצת, עירומה כמובן, בתוך מים פושרים, מסבנת את שדיה, ישבנה, רגליה, ערוותה. גם למים יש נשמה, גם מים אוהבים… שמיים עירומים, רקובים, ריח שמפו ישן בריח מחסן דחוס. הוא הריח אותו עם הפקקים, לצבוע את הבקבוקים… איזו דפיקות. "ואתה שומע?" שומע, שומע. אולי אני אשם.
"לא, זה בשמיים".
"אתה עייף".
"כן. איבדתי אותך".
"כשתשכח אותי, אחזור".
ולמה לא באמת, הוא חושב, רק להיכנס למיטה עם מוסיקה ולשכוח. פשוט לא להיות. להגיד אני כמו כלום, סתם משהו לא מ-פה בתוך שמיכה.
"איך יכול להיות שלא אהבת אותי?"
"אהבתי, אפלטונית. אבל אתה התחלת להיכנס לסרטים".
טוב. ככה אני. איפושהו שם, את זזה, הולכת פועלת. איפושהו פה, אני, לישון.
"אנחנו, אתה יודע, די קרובים. אותו ירח, אותה עיר, אותה שכונה, גם איכשהו אם מתעקשים גם צודקים: אותו חדר".
"כן. את היית פה".
"על המיטה שלך, בריח שעלה מאפך…"

11
הוא שם רגל יחפה על הריצפה, רגל שנייה, וירד מהמיטה. חפן את פניו והצית סיגריה. שום דבר אמיתי לא זז באמת בתוך הראש שלו, המציאות שסועה ומטושטשת. הולך מפה לשם הוא עישן ושתה קפה. קובר את ראשו עמוק בצג הטלוויזיה, מסתכל ימינה ושמאלה בעוד כל הערוצים חולפים לנגד עיניו. כשהיה בטוח, אחרי קפה חזק וחצי חפיסת סיגריות, שהוא בסדר, הוא התלבש ויצא לרחוב. שחפים ואנקורים התערבבו אלה באלה, העיניים ינקו את העננים ישר לתוך המוח, שם הם הפכו למים ושטפו ממנו את הלכלוך.
הוא הסתכל על האדמה הקשה של ירושלים וחשב, פה לא הייתי רוצה להיקבר. יש שדות פתוחים ונחלים בקיבוצים בגליל, שם אני רוצה להיות. גם את הים הוא ישתה יום אחד אם יתנו לו. בבוהק השמש הוא שתה עשן והלך לעבר הפרדס המת. רכבות של מכוניות חולפות כאילו כפהם השד, והוא מסתכל בהם תמה, לאן הם רצים.
ליד תחנת האוטובוס הראשונה הוא הדליק סיגריה והסתכל בחלונות של הבתים, איפה נפש אבודה, ימצא אותה וישלוף מהאדמה. ברקע הוא ראה עמוק את עיני האלוהים מסתכלות מבין עננים, מה הוא חושב, רק הוא יודע. כשאוטובוס פרק נוסעים הוא בחן את פניהם האטומים והלך משם, משמאל שיחי דפנה ענקיים, גלקסיות שלמות, מניצים חיים ועולמות בצד הדרך של כביש מהיר עירוני בפאתי מדרכה מאובקת.
בתחנה השנייה הוא מצא את ליבו. מפה יכול לראות את בית האריזה הנטוש, עומד על כרעיו, נאבק בשיניים על שרידי כבודו בימים בהם היה מלך, בימים בהם התרוצצו פועלים סביבו. פה היא גם ישבה פעם, רגל צמודה לרגל, עיניה בהשראה שלא הצליח לחשוף, חושבת את שברירי המחשבות המיקרוסקופיות שלה, ואיש לא נכנס.
כאן אז אמר לה שלום, מכאן היא נסעה. האוטובוס טיפס על ההר ונעלם באובך עשן הסיגריה שלו. מהאוטובוס נשאר רק אבקיק עשן שעלה לשמיים ומשם נדד עד שצנח על הכביש הראשי. הוא הלך אל רצועת הדשא וראה אותם שם יושבים ומדברים. דלקת ממאירה בין שניהם וחומץ בחניכיים. שם ראה את עצמו עוד מעשן, והיא יושבת בשיכול רגליים ומביטה בו בעודו מדבר, מפזר עשן ומחייך, וקובר את ה-בדל באדמה. יום אחד תצמח שם אהבה, לזוג אחר. – ראיתי אותך. – הוא חשב. – ראיתי את השורה התחתונה. אני לא עיוור. – אבל היא רק חייכה אליו יושב מולה, רואה הכול קצת הפוך, והוא לידם תלש עשב מהאדמה ומרח אותו על שיניו, איפה ייגע הירוק שם תפרח הנשמה אל מחוזות השלווה. לא היה יכול להגיע עד בית האריזה הנטוש. אבל ראה אותם גם שם ממרחק, היא מחכה והוא שותק. סימן סיגריה נדחסת על הרמפה, ועצים מתים חסרי פרי ועלווה מסתכלים אל באי הטריטוריה שלהם, מדסקסים את סודותיהם, משהו הם מנחשים. שם הסתכל לשמיים וזרק סיגריה, וקול רדיו רחוק של שיר געגועים מנקב את הדממה מאיזו דירה קבורה באבן. בהשראת הקול הזה הוא השתוחח ונישק את האדמה עליה ישבה.
יש דברים שאין בהם היגיון, והם מטורפים רק כמו שאלוהים יכול להיות.