הדחליל והשמיים

באמצע שדה תירס עצום וגבוה, באמצע טקסס, על עמוד- עם חולצה משובצת, בלויה ומלאת קוצים וקש, עמד לו דחליל, עם ראש מדלי הפוך ועליו פרצוף. פרצוף שמח.
כל חיו הוא עמד על העמוד הזה, עם אותה חולצה, ואותו פרצוף ואותו שדה שגדל כל כך לאט. והכי לאט הוא גדל כשהוא כמעט כמעט בשל.
וזה חבל.. כי אז באים המזיקים. עורבים שחורים שמנקרים ואוכלים את התירס הצהוב והיפה.
הדחליל הנאמן, עם אותו חיוך שציירו לו בעל כורחו- היה מנסה להבריח אותם, אך רק מי שעף לידו היה באמת בורח- כל השאר, הא! צוחקים עליו, מתרחקים מימנו וסועדים בשמחה.
עם השנים, פניו של הדחליל נמחקו לאט לאט והחיוך.. היו היה.. לפעמים היה הדחליל מביט בשמיים, שהיו לו לעולם אחר מלבד ים התירס העצום כאוקינוס; הוא היה מביט בשמיים שהתחלפו כל הזמן ולא נקבעו כדבר אחד. הוא העריץ אותם, קינא בהם, כמעט סגד להם.. והדבר היחידי שאהב בעורבים היה היכולת שלהם להגיע לשמיים.
אך הוא היה תקוע על העמוד- בסערה, בשמש הקופחת, בכל עונות השנה- כל שנה.
לפעמים הוא היה מקבל את עונשי פלאי הטבע מהשמיים ומחליט לעבור אותם בשתיקה, כיוון שאהב אותם כל כך- והחליט לקבל מהם הכל, גם אם זה חום נורא או קור ארור.
אך הוא בסך הכל היה תקוע על עמוד.
החולצה הריבועית נקרעה והתבלתה עוד יותר והקש והקוצים אפילו נפלו מימנו עם הזמן..
התירס גדל ונקטף.. גדל ונקטף.. ככה כל השנים הארוכות.. וכל השנים, צחקו עליו העורבים. ויחד עם השנים, הוא התבלה ונהיה אומלל ושחוח אל יותר ויותר.
אחרי שנים רבות מאוד הוא כבר הפסיק לגרש עורבים, והיבול אמנם נקטף- אבל באופן גרוע מאוד.
באחת השנים, שבהן כל פניו נמחקו מלבד עין אחת, וכעת חולצה כמעט ולא הייתה לו, הוא הבין כי עוד מעט תם זמנו ועליו ללכת מן העולם; ולכן, בכוחותיו האחרונים, כאשר התירסים האחרונים של אותו שדה צמחו- הוא קרא לאחד העורבים לבוא.
תחילה העורב סירב בצחוק מלגלג, אך כאשר הדחליל התחנן בפניו לבוא ולעזור לו.. הוא גלגל עיניים והתקרב.
הדחליל ביקש בקולו חלול ומחוק, שלפני שהכל נגמר באופן טרגי כל כך- והשדה התירס של חייו יפשוט רגל ויהפוך לדבר אחד שאינו שדה יותר: קח אותי אל השמיים. רק פעם אחת. אני רוצה להרגיש איך זה להיות איתם, בתוכם! אנא ממך! הגשם את משאלתי האחרונה..
העורב לרגע חשב כי הדחליל צוחק איתו, ואחר כך מנסה לעשוק אותו, ולעבוד עליו כפי שנהג לעשות לאבות אבותיו שבאו לשדה- ככל תפקידו של כל דחליל. אך לבסוף החליט לעזור לו, כי הבין שהוא באמת במצב סופני.
"אבל הקשב, דחליל, לא אוכל להרים את כולך.." הסביר לו העורב.
קול של טרקטור מכסח נשמע ברקע.
"תצטרך להשאיר חלק מגופך כאן מאחור"
הדחליל הצטער מאוד לשמוע על התנאי הזה, אבל קול המוות של הטרקטור שכיסח בעוז את השדה, האיץ בו לחשוב.
העורב כבר התחיל לנוע במקומו באי נוחות, משתוקק כבר להסתלק משם, מפחד מהתקרבותו המהירה של המכונה.
"אל תיקח את העמוד.. הוא הביא לי רק צער בחיי" השתעל הדחליל.
הטרקטור הגביר את כיסוחו.
"ובכן.. אל תיקח גם את החולצה, היא לא הועילה לי בדבר בכל חיי, אלא רק גרמה לי להיראות מטופש וזנוח כל חיי"
העורב פלט קריאה מבוהלת מהמכונה הקוצרת למוות, שהתקרבה אליהם אפילו יותר, וכעת כבר העיפה אליהם חתיכות של גופות צמחי התירס. הוא חרק שיניים בלחץ והביט בדחליל הזקן.
"אוו… אני יודע..!" קולו של הדחליל כמעט ולא נשמע יותר מבעד לרעשה המחריד של המכונה.
"קח את ראשי!"
העורב התעופף באוויר, לא נהנה מהמחשבה שהוא היה אמור להסתלק משם כבר הרבה הרבה קודם לכן, והוא עודנו פה- מחכה לראש פח זקן.
"מה!? אבל ראש לבד לא יכול לשרוד! זה כמו התאבדות!!" הוא קרא כשהמכונה המכסחת החרישה את כל האיזור, וכמעט לא נשמע קולו.
אך הוא ראה את מבטו של הדחליל, העין האחת התחננה אליו. בבקשה.. בבקשה! קח אותי מכאן! סופי בא עם השדה! חיינו יחד מאז הזריעה הראשונה של השתיל הראשון, אך כעת הוא סיים את תפקידו, וכך גם אני!! קח אותי מכאן!! ובנפנוף כנפיים שחור משחור הוא התקרב במהירות מסוכנת לעבר המכונה, תפס את הדלי ההפוך בציפורני רגליו, עצם את עיניו בחוזקה, וממש כאשר המכונה התחילה לרסק את החולצה והעמוד הנושנים, ראשו של הדחליל כבר לא היה שם.
ובנשימה אחרונה, עף משם העורב והתרחק; מותיר אחריו להיקצר למוות את השדה שהיו בו אבות אבותיו לפניו, אבל לוקח איתו למעלה לשמיים, את השריד שנשאר עם השדה מאז יומו הראשון.
וזה היה גם קיצו של הדחליל הבודד