הגרעין שבלב

בהתחלה אין דבר חוץ מחלום שבור והפחדים מכים חזק בגולגולת. אבל אז מלי נכנסת לרחבת הריקודים ומתחבאת מעולם שעשוי מפלדה ובטון. היא יכולה לרקוד את כל חייה גם בלי אלכוהול למרות שהוא עוזר. היא קצב וצעיף כבד ושחור מסתיר ממנה את כל הזוהמה. היא לוקחת את כל רגשותיה ודוהרת על המוסיקה ואז היא נהר. היא בוכה וצוחקת, ואלה הן גם דמעות צחוק ודמע. אבל כשמלי רוקדת היא מאמינה בחייה שיש להם עתיד ותקווה. האושר הוא כמו זריקת עירוי שהיא שואבת מהמוסיקה. עוצמת את עיניה והיא מוסיקה קצבית שבאה מההרים הכחולים לתת לה קצת נחת ושלווה בחייה. תמונות מנעוריה עולים כמו עשן ולובשים צורות והיא מאמינה שכל מה שהיא מקווה לו יקרה. לאדם חירש זה נראה עקר, אבל המוזה אצלה מכה במוח ומזרימה חשמל בין תאי המוח והיא יכולה אם רק תרצה לנקב את הירח ולהפוך אותו לרסיסים של שלג שירד ויברך את כל בני האדם האפורים שספונים בבתיהם ובוהים בעיניים קרועות בטלוויזיה, אולי משם תבוא להם נחמה.

אימא של מלי שואלת אותה מתי כבר היא תעשה משהו עם חייה, והיא אומרת שהאוצרות כבר אצלה כי היא קורעת את העיר. ואבא של מלי שואל מתי כבר ייכנס לה שכל לקודקוד, והיא אומרת שהאוצר מצוי במוחה ועלייה ללקט אותו מוזה אחר מוזה. יש ים ושמיים, דיסקוטקים בלילות, ריח הגראס עולה באוויר והיא שואלת את כולם מה הבעיה עם כל אלה שלא רוצים לעשות קצת כיף ולהחליק על העולם כמו גלשן על רוח במקום לטמון את הראש בחול.

טיפ-טיפות הגשם הן שיר לאלים כי אני החוטאת הנפלאה שרוצה וחייבת לטעום קצת יופי נשי לפני שהגוף יזדקן ואף אחד לא יקנה. ערימות של לסביות אנחנו על הריצפה יושבות בסוטול ומעשנות קצת נובלס, מגששות כאן ירך ושם שד עד שהחימה באה והשפתיים באות בחוזקה במגע לטעום את הרוק ולטרוף זו את זו. שדים כחולים של עשן סיגריות מלטפות את מצחנו המזיע מאדרנלין והסקה דולקת בפול ווליום באה לרמוז לנו להתפשט. ואז זה עירום נשי חלק וחטוב כמו לימונדה ביום חם או שוקו חם ביום שיטפון בא להשמיע לנו את התן מיילל בהרים הרחוקים, מתפלל ומייחל לתשוקה שלא באה על סיפוקה. לא זרנוק מים שלא יכול פתאום, כמה עצוב, להתרומם, אלא טווין פיקס ושיח שחור או אולי ג'ינג'י בלונדי טובע במיצי תשוקה שבאה לסמן ללשון רטובה את הדרך אל הערווה הלחה.

"חוטאים." נורית המילה כמו סכין לגב, ודפי חשה כמו עכבר במלכודת, מה בסך הכל היא רצתה? קצת גבינה? והיא נוסעת בכביש המהיר וחושבת למה לא בעצם לעבור למסלול הנגדי ולהיכנס חזק חזיתית בכל מכונית שתרצה לגרום לה לפנות אחור. כי שרון אמרה: "לא צריך להיפגש." ודפי שאלה: "את רוצה להסתתר?" ואילו שרון זו שדפי מייחלת למות בעודה מנשקת את כף רגלה אמרה: "למה את מסובבת דברים? אני לא אשחה נגד הזרם." ודפי אומרת אני כן, וכביש מהיר חולפות מכוניות להיכנס למסלול הנגדי מול הזרם ההפוך אף אחד לא יעצור אותה לאהוב אישה כי אאוט-סיידר בעולם צבוע עוד מעט יתמוטט ויפרום את שפיותו שורה אחר שורה. הנה ההגה מתחנן כמו אהוב לאהובה להיכנס למסלול הנגדי ואולי זה לא יהיה כל כך נורא, אולי מפה יבוא מרד האלים שיתעוררו ויעשו משהו למען לסבית שכל הגברים והנשים הצבועות רוצים לחסום אותה בערמות מלממש אהבה אמיתית של אישה לאישה.

לא התפשרות אלא חימה קשה על תשוקה שרוצה להתממש כשדפי רצתה לראות את שרון ולהזדיין איתה עד איבוד חושים, אבל מה יגידו השכנים? בחלום דפי ושרון היו יחד וזה היה גן-עדן, אבל אז אור הבוקר על הפנים והחלום נגוז והמועקה של אובדן על אושר לא ממומש צורב בלב ופותח את נקבוביות הדמעות לפרוץ מלוחות מלוחות בתוך החדר המבולגן, למה לסדר כשהחיים עצמם דומים לקירקס של פריקים מול כל האנשים האלה ההם שמביטים בעיניים קרועות בדבר מובן מאליו כמו נשיקה על שפתיים, לוחשים: "לסביות." ואיך זה לגדול, דפי, כשכל הבנות מחשמלות והבנים כמו עלוקות לא מבינים למה לא, מביטה בישבן הג'ינס של בחורה כל כך הדוק לגוף עוד מעט ייקרע ת'בד, רק שאף אחד לא יסתכל עליה מביטה.

בשמיים מתקתקים להם שעוני שמיים כשמיכה הולך ברחוב ומנסה למצוא לו עתיד. הוא עירום עד עורו ומסובן לגמרי מבקר במוזיאונים הגדולים ורואה את אבותיו הקופים קפואים בפה פעור מאחורי זכוכית משוריינת והוא רוצה לגדול. ללטף את הזמן ולנשקו בנשיקות של אש. להיות איש גדול שכולם יזכרו ועליו ילמדו בשיעורי ההיסטוריה. אבל הוא חוזר לעיר הרוחות והזוהמה ממלא אותו כשהוא פוסע על הזמן כמו נוסע בזמן שאיבד את זכרונו. האם יישלח מכתב לאלוהים, האם ילמד פילוסופיה גבוהה ויחקור את כל כתבי המזרח הרחוק? צעד צעד כמו רוטינה הוא הולך בעיר הרוחות ורוח חמה מכה בפניו והוא חייב למצוא את הסוד שמסתתר בעיניה של מלי. הוא מחכה שהשכל שלו יהיה יותר חריף והוא יוכל להראות לכולם שהוא לא סתם מיכה, אלה סופר-מיכאל. אבל כולם אומרים לו: "מיכה, היית כאן ועכשיו כבר לא."

מיכה הולך לאיבוד, רועד, במרפסת. רוח סתיו מטרפת את העצים. רק מלי תוכל להרגיע אותו, לפורר את דרכיו המשונות ולבקוע את הקרח בינו לבינה. כשהמרפסת ריקה נכנסת בשקט רוח דרומית אל הריק שלו ושניהם לשים מחשבות בינו לבינה ולהיפך. כשהם רחוקים… הו, כשהם רחוקים משהו ריק בליבם. שורשים דקים של אהבה שולחים את דיגדוגם המענג אל המוח וצועקים להתקרב. היא רוצה לתפוס את פניו מול פניה ולצעוק שדי עם המשחקים, הגיע זמן להתנשק. הוא רוצה לעמוד איתה בגשם, לזרוק את המטרייה לכל רוח שתחפוץ בה, ורק לחבק אותה חזק ולהגיד אל השמיים שהוא אוהב, והם לעולם לא יפרדו. אבל זה סתיו של יום שבת, אלוהים שובת, ושום מסר לא מגיע אליו מהעולמות העליונים. היא רחוקה שם, מה היא עושה. הוא רחוק שם בתוך מרפסת, סופר את שיחי השרך, מדליק לו סיגריה ונותן לעשן לשרוף את עיניו, פותח פחית בירה ולוגם במהוסס. רוצה להיות שיכור מאהבה, למות בעודו מנשק את כף רגלה. והיא במיטתה מניחה את הספר מבין אצבעותיה וכשאין ספר יש מיכה עולה ומטפס על הכתלים, צובע בצללים אפורים את הצבע הלבן של הקירות, מחייך את חיוכו הטוב, אבל לא מפסיק, לא מפסיק עם המשחקים. והוא חושב שאם רק תתן לו סימן כי את הצעד הראשון לא הוא יעשה.
הרוח לפעמים נכנסת אל המרפסת, מגששת בין שיחי השרך, עולה אל פניו של מיכה והרוח היא מלי, מלטפת את שפתיו, מנשקת את אישוני עיניו, אומרת לו אוהבת, והוא אומר זו הבירה שמטרפת את דעתי, והרוח מעבירה אצבעות בשיערו ואומרת לו שלא יסתפר כי כך הוא נראה יותר מהורהר כמו אל עצוב המביט דרך מרפסת בעולמם של בני האדם.
יש מספר טלפון בינו לבינה אם רק יחייגו את המספר ויגידו את המילים, אבל מיכה חושב לא אוהבת, ומלי חושבת לא אוהב, וכל אחד חושב שהשני רק מקנטר, ובינתיים אין כלום חוץ מרוח דרומית אדישה שיוצאת החוצה דרך עינו של אלוהים ומלטפת בעת אחת את שיערם של שניהם, רק רחוקים, רק לא יודעים את הקשר השמימי שמזמן נקשר ביניהם בעולמות עליונים.

ככה, בתוך היום יום, מיכה ומלי מנסים לסדר לעצמם את הראש לפני שיתמוטטו מעוצמת הרגשות. הוא חושב שלעולם לא יידע את מה שאלוהים שומר אצלו, והיא חושבת מה אני ייעשה איתו עכשיו. הוא עדיין עירום במיטה, חושב את מחשבותיו, עדיין רוצה אותה, והיא כבר מתלבשת וחושבת לעצמה מה לעזאזל אומרים לגבר שכרגע אמר "אני אוהב אותך." אלוהים מקשיב, חושב מיכה. וגם המיסתורין עדיין עדיף מלא כלום. הוא נתן לה את כולו בלב רוח נפש וגוף, ומחכה לגזר הדין. והיא מכינה קפה ומעשנת בשרשרת רוצה שמיים נמוכים אצלה בראש לפני שתתמוטט. הוא רוצה שליבה ייפתח והיא תגיד ימין או שמאל, והיא אומרת: "תתלבש, מיכה." בחוץ תהלוכת כהנים ממלמלים תפילות ומכים במצלתיים, ויש עננה אחת על כחול השמיים. זו אהבה, הוא חושב. והיא שואלת את עצמה אם זו אכן אהבה או סתם זיון הזוי. אפילו שהוא שווה עכשיו, כך הוא חושב, כמו חופן חול בלב מידבר אדיר, הוא רוצה לפזר את חוסר הוודאות שהשאיר אותם מבולבלים במיטה מבולגנת המריחה מדבק ואורן.

כוכבים נופלים מרקיע כמו זיקוקי דינור על פניהם של מיכה ומיכל והיא לא יודעת מה הבעיה אצלו, אבל יש בו משהו, היא חייבת להודות. היא אמרה לו "תחיה, מי שמת כבר לא פה, אנחנו עדיין כאן." והוא רוצה לגרור את הזמן אחורה בזנבו אל השקיעה בים שם השמיים היו אדומים כאילו טבח התרחש בין המלאכים. כשהיא הלכה באיטיות בתוך הגשם, חשופה לגמרי, הוא נאבק עם המטרייה, כשהיא בוססה יחפה בבוץ הוא כבר סידר לעצמו מגפי גומי כבירים, וכשהיא קנתה גלידה הוא קנה מאה גרם בוטנים. "זה בגלל שאת בת שש-עשרה." אמר לה. והיא אמרה "לעולם לא אהיה כבדה כמוך." אנשים מתו סביבו והשאירו אותו אשם על חייו שעודם איתו. אנשים לשו את ליבם באוטובוסים ולא ענו למי שקילל אותם, והוא היה הולך ביניהם כמו חי בין מתים שהמוות לאט החל דבק גם בו. סביבם ברושים ענקיים מגרדים את השחקים, עוד מעט יגעו בשמיים. "תאהב אותי." אמרה מחייכת, ורצה בבגדיה לים, לתוך נעליה נכנסו מים, והיא מטבילה את ראשה לתוך הגלים ואומרת לו "בוא" והוא לא בא.

תנגנו כינורות לחתונה רומנית שם גורל עיוור הפגיש בין שניים מדממים וחבוקים על רקע שמיים שחורים שברקים חדים מנפצים אותם מידי פעם. "נכנסת לחייו!" הם צורחים, והיא צועקת בכאב על אצבע פצועה שותתת דם עוד מעט תצבע את השמיים אדום שמיים בים של שקיעה ומלאכים בזמן טבח. הרוח מלבה את השיכרון ומשקאות חריפים נשפכים לגרונות כמים. כינורות כסף סדוק עונים לרוח וזו מחזירה מלחמה, והם מתגוששים סביב קירקס של חתונה רומנית כשלבה היא אלכוהול ואהבה היא דם. וכשמוחו של מיכה מתמוסס וקורס מהשפעת האלכוהול הוא נזכר מתוך המוח שמעולף המום שיכר בתוך הגולגולת במלי וכיצד הוא התחתן איתה, פורם את בגדיה לפנות בוקר אחרי החתונה כשבחוץ גשם ראשון מכה על הזגוגיות, מלטש אותם עד דק כאילו היו עשויים סוכר מזוקק.

מציצים לו מהחלונות אנשים ושמיים צבועים אדום ביום שישי של טיול הירהורים. מיכה הולך ברחובות של מדינה במלחמה, מעליו חג לעיתים המשיח על ענן כסוף ומחליט לא לנחות. מלי צועדת בתוך השקרים ומיכה חושב שרק הוא מבין שהעולם מסובב אותה על הזרת. גם בתוככי העיר יש לעיתים קרבות ירי, לא יעזור לו אם יברח לכפר. הוא שמע שהיום אנשים מכירים דרך האינטרנט. מלי הפסיקה לאהוב אותו כמו שהוא הפסיק לאהוב אותה. אבל כעת הם מרגישים זה לזו כמו נעל בית ישנה, נוחה, כמו זוג חברים מאותו מין שראו כבר הכל, והם דבקים זה בזה רק כדי ללקק יחדיו את הפצעים. נגן פסנתר למיכה, הוא לא מבין למה מתח נפשי הוא חלק מהחיים. פעם כשהיא הייתה עושה לו קפה הוא לא היה מודה לה, פשוט כי התחושה הייתה מוזרה כאילו אתה עומד להודות לעצמך, הם היו אחד. עכשיו כל מחווה שלה לא מובנת מאליה. פתאום יש ביניהם בבקשה וסליחה. לעיתים, כמו בערב יום שישי זה, הראש נקי מלכלוך ושטיפת מוח, ונדמה שלנפש אין צלקות. אבל כשהצלקות מגרדות לשניהם הם עולים לטבריה או יורדים לאילת. הרבה ים ריקודים והופעות רוק ישראליות והם חוזרים עם אור בעיניים. אבל כשהם שוב בביתם מחלחל לו שוב, איטי אך עקשני, המחנק והייאוש, ומיכה תופס לו ערב של יום שישי וחושב ש-לו או למדינה משהו חייב בסוף להסתדר.

הליקופטר חם נשרף בשמיים הקודחים בעוד בועות אוויר של חמסין עולות מהוואדי שם פלוגה הולכת קודחת מחום. היו מלחמות ופצועים מפרכסים, תחושה של נקמה ומישהו אמר: "אנחנו נשבור להם את העצמות." פצועים טפטפו כמו גשם לבית החולים הצבאי והרוח הייתה רוח של הליקופטר שבא לנקות את השטח. השמש הייתה אש בשמיים שהתפשטה וחשמלה את כל החיילים כמו צמר פלדה מלובן, נוגעת בכל מי שזז והופכת את גופו ללפיד אש בעודו הולך. על חישורי הזמן נתלו וצחקקו זונות ואמרו לנו שעוד יהיה יותר גרוע. זה היה אוגוסט שלנו, הם אמרו למיכה, בו שחינו משבר לשבר וממשבר למשבר. שני פצועי ירי הגיעו על אלונקות ואיש לא ידע את שמם. אנחנו, אמרו למיכה, שכבנו בשטח כמו חלק מהדרדרים ורצינו, חלמנו, על הבית. תרשום את כל מה שאנחנו זוכרים. תפסנו מונית לחיפה ורקדנו עם חיילים מתים כמו מומיות, ליבם שבור ומרוסק כמו מראה, מביטה בהם ומחזירה להם בבואה מעוותת. לקיץ, הם אמרו, לא היה סוף, ורק זיכרון של נעורים נתן לנו משב רוח קריר קל. אנחנו, הם אומרים, רואים זאת כאילו חזרנו מהגיהינום. רצינו לאכול את נשותינו עד כלות כאילו אין מחר, סגרנו את הדלת ואמרנו לא ניתן גם לאלוהים להיכנס. אבל אז הוא נכנס ואמר: "ילד שלי מת."