הגיע התור שלה

"אני לא רוצה שתעזבי… בבקשה…" לחשתי לה באוזן בזמן שאנחנו מחובקות. "לא ישאר לי אף אחד בעולם… בבקשה, תשארי איתי".
דמעה זלגה על לחייה וטיפטפה על כתפי. היא הייתה לבושה בשמלה ורדרדה מבד נעים.
"בבקשה, אל תלכי". עכשיו גם אני בכיתי.
"אני חייבת, עוד מעט הוא יבוא לקחת אותי…".
"מי?".
"את יודעת מי, האחראי…" היא משכה באפה. נתתי לה ממחטה נקייה.
"בבקשה… את לא חייבת לעשות את זה".
"אני כן. זה היעוד שלי. זה היעוד של כולנו, בסופו של דבר. רק ששלי הגיע מוקדם יותר, בהפתעה".
"בבקשה, אל תלכי. לא ישאר לי אף אחד במשפחה. אמא ואבא אינם כבר מזמן. ועכשיו את הולכת. אין לי עוד אחיות חוץ ממך. אני לבד בעולם".
"לא. אני חייבת, אני כל כך מצטערת. אני לא ידעתי שזה יהיה כל כך מוקדם".
מכונית שחורה עצרה בכביש שבחוץ. הבטתי מחוץ לחלון. איש בברדס שחור יצא משם. הוא עשה כמה תנועות בידיים, והיא עופפה לי מהחיבוק דרך החלון לעברו.
קמתי במהירות, מנסה לתפוס אותה. אבל היא הייתה רחוקה מדי. היה מאחור.
"אני אוהבת אותך אחות! אני אבוא לבקר כמה שיותר מהר!" צעקתי לה.
"לא! אני מבקשת! אל תבואי לבקר לעולם! את יודעת מה המשמעות לבקר!"
ידעתי. ידעתי ואני יודעת מה המשמעות לבקר אותה. או את אבא. או את אמא.
המשמעות לבקר אחד מבני משפחתי, היא שהגיע גם תורי.