הבלוג של מיכל
לחבר שלי קוראים אריאל, כמו בת דודה שלי.
הכרנו בקייטנה בשנקר.
כבר אז שמתי לב לפצעים בידו, אבל לא חשדתי.
הייתי צריכה, אוליי אז סוף הסיפור היה טוב בהרבה והוא כבר לא היה חותך….
יש לי בלוג. אנשים כותבים בעיות, אני עוזרת.
בבלוג נשלחה אליי הודעה
"את יכולה לפרסם? אני טיפה מתבייש…
אז ככה: אני חותך. מציקים לי בכיתה בגלל השמועות
הנוראיות שהתנהגתי בצורה לא נעימה כלפיי ילדה אחת,
שהיייתה מאוהבת בי ולפי שמועה ניצלתי אותה.
לא מזמן הכרתי ילדה אחת, שצעירה ממני בשנה. קוראים לה מיכל. כמוך.
היא מדהימה, ואנחנו יחד אבל אני מתבייש לספר לה… מה לעשות?"
אז פירסמתי ונתתי את ההצעה שלי: תספר. הכל. אל תחשוש, היא תבין אם היא אוהבת אותך…
ואז התסכלתי שוב.
"אריאל כהן" היה שם השולח.
אריאל כהן…
אריאל! החבר שלי!
הייתי מבוהלת.
קיוויתי שימע לעצתי…
יום למחרת סיפר לי.
והיה מופתע מאוד לגלות שאני לא כועסת, אלה מודה לו.
"על שסיפרת לי. עכשיו יש לי משהו חשוב לאמר לך…"
אבל הוא היה צריך ללכת ולא הספקתי לגמור את המשפט.
"אני חושב שהחברה שלי לא אוהבת אותי" הוא כתב לי, בבלוג.
ויום למחרת סיפרתי לו שמעולם לא הייתי מאושרת כמו
ברגעים שאני איתו, והוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
"אני מרגיש כאילו שאני מת מבפנים…
אני מרגיש כאילו אנחנו רק ידידים. היא רק אמרה שהיא נהנת איתי."
ויום למחרת אמרתי לו, שאם לא הבין, אני אוהבת אותו. ונתתי לו נשיקה בלחי.
"אני לא יכול יותר עם ההצקות. החברה שלי, מיכל היא הדבר הכי טוב שקרה לי. אני לא רוצה להשאיר אותה לבד, אז אחכה טיפה"
ביום למחרת, שניפגשנו, שלפתי טוש וציירתי על ידו, ליד החתכים, פרפר…
תגובות (3)
וואו ממש מרגש !
טנקס יווו!!
העלת את הסיפור?