הבכי של אחותי

הבכי של אחותי התינוקת זה מה שהעיר אותי, כמו כל לילה שהיא בוכה ורוצה בקבוק חלב או שיחליפו לה טיטול, אך רגע, מה זה? לבי דהר כאילו הוא במרתון עם רגליי הממהרות לרוץ אל המקלט, כי אינה שוב אזעקה. נראה לי שזו השנייה הלילה, או שהיה זה בסיוט שחלמתי?
אני גר בהרצליה ויש לי דקה. דקה לרוץ ואולי לשרוד.
רגליי דהרו כאילו אין מחר, כי המקלט שלנו רחוק מדקה ריצה.
ואבא שלי אמר לי שאם אני שומע אזעקה, אני חייב לרוץ בכל הכוח, בלי להסתכל לאחור ובלי לדאוג. כי הם, כל המשפחה מאחוריי והם רצים ואם אסתובב זה רק יעכב את כולנו יותר.
אתם יודעים.. אני כבר ילד גדול!! אבא אמר שאני יכול להסתדר גם בלי אמא ואבא!!
כן, ככה אבא אמר, אבל אני לא רוצה להסתדר בלי אמא ואבא.
אני רוצה שהם תמיד יהיו איתי, גם כשאני אהיה גדול כמוהם ולא גדול בכאילו כמו שהם חושבים שאני.
רצתי כל כך מהר שכמעט הגעתי למקלט, ואני רואה הרבה אנשים שגם רצים ונכנסים מהר, רצתי כל כך מהר שהבכי של אחותי התינוקת דניאל כבר נעלם ולא נשמע, אולי אציץ לאחור? רק לבדוק שהם שם זה הכל.. לא! זה יעכב את אמא ואבא, והם ימות!!! אני לא רוצה שהם ימותו! וכך הגברתי את קצב ריצתי וכבר הגעתי למקלט.
הדלת נפתחת לרווחה ושירה השכנה הזקנה שתמיד נתנה לי ממתקים נמצאת פה עוד לפניי! טוב היא עברה לבית של אחד השכנים שגר ליד המקלט, כי היא כבר זקנה וקשה לה לרוץ דקה, ושירה לא רצתה למות.
אני מסובב את ראשי לאחור, כי עכשיו זה כבר בטוח, אני לא אעכב אף אחד, אני כבר בפנים.
אך אין אף אחד מאחוריי, איפה אמא ואבא? ודניאל הקטנה?
איפה כולם?
גופי הקטנטן וחסר השרירים, קפא.
לא הצלחתי לנשום אפילו.
לא נכנסתי למקלט עם שירה.
עיניי בהו בנקודה שבה נמצא ביתי, אין אף אחד ברחוב שרץ…איך זה יכול להיות?
ואז פתאום נשמע רעש מוזר, כאילו קורע את השמיים.
וככל שהשניות עוברות, הרעש רק מתקרב.
ועכשיו אני כבר יכול לראות אותו גם.
הוא מתקדם במהירות מפחידה ומצמררת, לכיוון ביתי.
וכך הכל בעצם קרה.
אני עומד בפתח המקלט.
בהלם מוחלט.
ופתאום מגיעה רקטה ומתקדמת היישר אל כיוון ביתי.
בזמן שהוריי ואחותי בפנים.
כך אני הפכתי ליתום.
הבכי של אחותי, מעיר אותי כל לילה.
בסיוטים שלי.
בבית יתומים.