הבושה – פרק 4

שתיקה השתוררה במחלקה המלאה באנשים.
הוריו של תום תפסו בכתפיי כאילו הילדה הקטנה שלהם, הרגיעו אותי ואת תום,השתיקה המשיכה להשתורר בחדר משום מה, כאילו קולנו נעלמו ברגע שהאור כבה.
כמו תינוקות בימיהם הראשונים.
האור דלק, ראיתי את תום מסתכל עליי ומסמיק, הרגשתי מאוד מבויישת כעמדתי מולו.
חייכתי אליו והוא אליי, הרגשתי תחושה טובה מאוד זורמת בגופי, כמו חלום, כאילו שאני לא נמצאת פה בכלל.
רצתי לחבקו וננתי לו נשיקה על הלחי המסמיקה והורודה שלו.
"אמא, אבא, תכירו זו אלה – לי,הידידה הכי מקסימה שיכולה להיות!"
הייתי מאוד שמחה משום מה כשהוא אמר את המשפט הזה, הרגשתי טיפה מבויישת מול הוריו, אני לא אחת שיודעת לקבל מחמאות מאנשים,במיוחד לא מאימי.
"היא ילדה מקסימה, ראית איך היא היתה בלחץ ככשאלה על תום אמנון?"
הוריו המשיכו לדבר, ואני הסמקתי מולו, מבוישת ממה שהוא אמר.
"לאבא שלך קוראים אמנון?" שאלתי וגיחחתי טיפה.
"כן קוראים לו אמנון, כמו הנסיך שלי" הסתכל על הוריו והתחיל לצחוק, לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר אבל המשכתי לשאול אותו שאלות ולהכיר אותו יותר, בכל זאת, אנחנו רק הכרנו מלפני יומיים בחדר האוכל וגם שם לא דיברנו כל-כך והייתי עצבנית עליו גם אז.
אני מסתכלת לעבר השעון שלי ואני רואה שחלפו 6 שעות מאז שאני נמצאת בבית החולים!
"אני חייבת לזוז עוד מעט סוגרים את בית הספר והציוד שלי אצל שיר"
"אין שום בעיה, תודה רבה שהגעת לבקר אותי היה מדהים לראות אותך" חייך אליי ונתן לי נשיקה בלחי.
אמרתי להוריו להתראות והמשכתי בדרכי לבית הספר, לא הכרתי את העיר שלי כל-כך, בכל זאת, אני גרה פה חודש וכבר נפלו עליי כמעט כל הצרות שיכולות לקרוא לבנאדם.
נזכרתי באבי ובחיבוק שבו השתוקקתי שנה שלמה, ותחושה חמה ונעימה זרמה בגופי.
כעמדתי מחוץ לכותלי בית הספר, מבטו של השומר ושלי נפגשו זה בזה, היה לו מבט עצבני במיוחד ומיד התחושה הנעימה והטובה שהיתה בגופי התפוגגה לה.
המשכתי ללכת כאילו שאיני רואה אותו כלל וכלל ופתאום הרגע ששטף את גופי בעצבים הגיע.
"אלה – לי!" צעק השומר.
"בואי לפה מיד !" הוא ציווה עליי, בהתחלה לא חשבתי שיש לשומר זכות לצעוק ככה על ילדים שלומדם בבית הספר.
עמדתי מולו, ועל פני הבעת פנים של שיעמום, זה הרתיח אותו עוד יותר.
"את יודעת שמנהלת רוצה לפטר אותי בגללך?! רק בגלל שברחת מבית הספר מבלי ליידע אף אחד! את יודעת כמה דאגו לך?! זה לא יס-"
"סתום כבר! הלכתי לבקר את תום שנפגע אתמול בתאונת הדרכים במועדון הציפייה! הוא חשוב לי יותר מאשר איזה שיעור משעמם עם המורה רחל! להתראות!"
הבעת פניו היתה כעוסה נורא, הווירידים שעל מצחו התחילו להבלט ואני הלכתי בדרכי, בודקת אם הוא מסתכל לאן אני הולכת.
רצתי בשקט ובזריזות מאחורי בית הספר, השער הקטנטן שפתחתי לעצמי כדי שאוכל ללכת לשקט הנפשי שלי שאני תמיד אוהבת, נסגר.
הלחימו אותו בצורה שבה לא אוכל לשבור את מוטות הברזל ולהשתחל מתחת לסורגיו של המקום המשעמם הזה.
טיפסתי אט אט על הגדר, מעדתי ונפלתי על עורפי.
עיני היו מטושטשות נורא, לא יכלתי להסתכל לאן אני הולכת.