הבוקר שלפני המוות

זה היה אמור להיות בוקר רגיל. מהבקרים הרגילים שחוותה בשנה האחרונה – הבקרים שלפני המוות היא קראה להם. למה? כי אלה היו הבקרים שאחריהם אפשר היה כבר למות. אין תחושת החמצה. אין תקוות לעתיד. אין אנרגיות של הווה, אין אהבה שמשאירים מאחור. כלום. פשוט בוקר – קפה, קרקרים, גבינה לבנה חמישה אחוז, סיבוב עם הכלבה, מקלחת. כלום, כבר אמרתי? אותו בוקר לא היה שונה. היא עברה על העיתון ברפרוף. היא הייתה מאלה שעוד אוהבים את תחושת הנייר בין הידיים, וטינופת הפחם שמשאירים אחר כך הדפים בין האצבעות. בעיתון היה כתוב שמרקורי בנסיגה. היא חייכה, זה היה חיוך ראשון שלה באותו חודש. אצלה מרקורי בנסיגה כבר שנה. מה זה בכלל אומר שמרקורי בנסיגה. מרקורי מסתבר מבצע נסיגה בין שלוש לארבע פעמים בשנה, למשך שלושה שבועות כל פעם. הנסיגה שלו גורמת לשינויים בכוח המשיכה ולשיבושים. "תחושת האי יציבות תורגש ממש מידית", אומרים האסטרולוגים. היא חייכה שוב. ואז צלצל הטלפון. היא קפצה מהמקום בבהלה. אחריה קפצה גם הכלבה. כבר חודשים הטלפון לא צלצל בבית, לא צלצל מאז שפוטרה מעבודתה. הייתה לה משרה חשובה, היא לא הייתה מנכ"לית של חברה גדולה, אבל היו לה ארבעה עובדים. ארבעה שקראו לה בוסית. טוב לא ממש קראו לה ככה, אבל זה מה שהיא הייתה בשבילם. עשר שנים זה מי שהיא הייתה בשבילם, ואז פיטרו אותה. בהתחלה עוד היו פה ושם טלפונים, הרבה אמפטיה, הרבה סימפטיה, הבטחות לתמיכה, אנרגיות של עזרה, פה ושם משפטי "יהיה בסדר" או "את כל כך מוכשרת, ירדפו אחרייך", או "קחי כמה ימים תנוחי כי תיכף ישמעו שאת פנויה ולא תיהיה לך מנוחה", משפטים כאלה שגרמו לה להאמין. אמונה בעתיד טוב יותר, זה קונספט מאד חשוב בפרשת דרכים. ואז כלום. בהתחלה היא נעלבה, נעלבה ממש. היו לה חברים טובים שיכלו לסדר לה עבודה, והיא פתאום הבינה, או במילים אחרות של פעם נפל לה האסימון- הם פשוט לא העריכו את כשרונה. זה היה הלם, בהתחשב בעובדה שלאורך השנים טרחו פעם בכמה חודשים לפחות להלל את יכולת הכתיבה שלה, את הדמיון שלה את היצירתיות, ואז כשפוטרה נעלמו, ולקחו איתם את כל המחמאות. הם היו צריכים אותן, לתת למישהו אחר. בשלב הזה היא כבר הייתה מוכנה לעשות הכל. הכל זה קצת מוגזם. אבל הרבה. היא הייתה מוכנה לעשות הרבה בשביל להרגיע את פקידת הבנק שלה. בשביל למלא את המקרר שלה ובשביל לקנות לעצמה בגד חדש. היא הרימה את השפופרת-למי יש טלפון קווי בבית? לה. היא השאירה, מה שבטוח, שינויים לא היו הצד החזק שלה. "הלו, אני מדבר עם רלי" טוב קוראים לה רלי, רציתי להסתיר את זהותה עד סוף הסיפור, אבל לא הייתה לי ברירה.
"כן זאת אני".
"אה יופי. קוראים לי אלכס טמיר ורציתי לעניין אותך בעבודה…את פנויה?"
"כן כן פנויה, על מה מדובר?"
"את לא יודעת מי אני?"
מבוכה קלה "לא, אני אמורה לדעת".
שתיקה קלה "את רלי ספיר?"
שוב מבוכה, "לא אני רלי שניר".
שתיקה "אה מצטער טעיתי".
"רגע שניה, אולי תגיד לי על מה מדובר"
פרררררר…. ניתוק. היא הייתה צריכה להגיד שהיא רלי ספיר.
זה היה בוקר רגיל, כמו כל הבקרים שהיו לה בחודשים האחרונים מהבקרים האלה שהיא קראה להם "הבקרים שלפני המוות". הבוקר הזה היא הבינה יהיה שונה.