האנשים השקופים

סיפור בהשראת: "אני תוהה על כמה אנשים הסתכלתי במהלך חיי ולא ראיתי אותם מעולם"- ג'ון סטיינבק.
המרכול שנמצא ליד הבית שגרתי בו, היה פתוח בימי חמישי עד 12 בלילה. אני הייתי מגיע באופן קבוע בשעה 11:30 בלילה, ועושה קנייה שבועית גדולה.
בכניסה למרכול עמד שומר גדול ושמן. אנשים באים והולכים, נכנסים ויוצאים ואף אחד לא מעיף אליו מבט. הוא נראה בעיניהם וגם בעיני כחלק משער הכניסה לסופר.
לא היה לי מושג איך קוראים לו, מה חשוב לו בחיים, האם הוא אוהב את עבודתו, האם יש לו משפחה. ממש התעלמות מוחלטת. רק אם היה עוצר אותי ביציאה ומבקש שאחזיר את העגלה, הייתי זורק עליו מבט כעוס כאילו רוצה להגיד: "הי שער, למה אתה מפריע לי?"
בתוך המרכול, הסתובבתי מלא חשיבות ואמרתי לעצמי בשקט אבל בנחישות: "הי אתם העובדים, הגעתי, אני הלקוח ואני מבקש לקבל שירות מלא עד שעה 12 בלילה".
מאוד כעסתי אם הקצב היה מנקה את העמדה ב 11:40. כשביקשתי לחתוך לי חלקי עוף, הקצב הסתכל עלי במבט מיואש כי נדרש היה ללכלך את העמדה שכבר ניקה, לקראת סוף היום הארוך. לא הבנתי מה מציק לו הרי עוד לא 12 ולי מגיע שרות.
הייתי מגיע לקופה אחרי 12 בלילה כי הרי ידוע שמי שנכנס לפני הסגירה זכאי לקנות כמה שירצה אפילו ש 12 בלילה כבר עבר. בקופה מצאתי קופאית רדומה שבקושי פתחה את עיניה כדי להעביר את כל המצרכים, מתאמצת לא להתבלבל. באותו זמן לא ידעתי שאם היא טועה היא עלולה לשלם את הטעות מכיסה. כל הקופאיות נראו לי דומות: במבטא רוסי, לחוצות, עייפות והן זורקות עלי ועל השעון מבט כועס ואני מסתכל עליהן ולא מבין. "מה אתן כועסות?" אני שואל בליבי "הרי אני בסדר, פועל בהתאם לנהלים".
יום אחד, הגעתי למרכול וליד הדלת ראיתי משהו מוזר. מישהו כנראה הוציא את האוויר מהשומר הגדול והוא נראה רזה ומצומק. לפי כל הסימנים, הבנתי שהוא עשה ניתוח קיצור קיבה ואז בפעם הראשונה שאלתי אותו מה שלומו ואיך עבר הניתוח. והוא ענה ונראה שמח לשתף ולספר. ופתאום כבר לא היה חלק מהשער, אלא אדם עם חיים שלמים. הוא סיפר על הבדידות הרבה בה חי וייחס זאת למשקלו החריג. "עכשיו אחרי הניתוח", אמר לי,ארשם לאתרי הכרויות ויחפש בת זוג. אפשר היה לבלות ערב שלם עם השומר שהתגלה כאדם מקסים, בעל ידע בתחומים רחבים, בעל רגישות ורוך.
באותו הערב, מבלי שהחלטתי על כך בצורה מפורשת, עברתי בין העמדות מהן אני רגיל לקנות. התייעצתי, דיברתי והבנתי את מצוקות הזמן שלהם. הבנתי שהקופאיות עובדות מהבוקר, כמעט בלי הפסקות ולקראת סיום המשמרת הן תשושות אבל ממשיכות כי ניתן לקנות בזה עוד לחם וירקות.
לסיפור הזה אין סוף שמח, ואין לו סוף בכלל. כי גם מחר יבואו קונים בשערי המרכול, יתעלמו מהשומר, יצפו לשירות מהיר מהעובדים ואם תשאלו אותם: " "מה צבע העיניים של הקופאית", הם יחייכו בביישנות ויגידו: "אין לי מושג".
#כל הזכויות שמורות למתי גוטמן