האכזבה שבאה

עכשיו אני כבר יודע שאם לא הייתי לוקח את זה כמובן מאליו, לא הייתי נפגע בצורה כזאת קשה.
כולם מכירים אותי בתור הילד הבודד, ולא מכירים אותי כחברים. ההפך מכירים אותי רק במראה שלי.
כשמסתכלים עלי רואים שהם מבינים מי אני, ואף פעם אחד מהילדים לא בא והתחיל לדבר איתי.
אני מגיע לבית הספר כמו כולם, רק שאני מגיע לשם ברגל וכולם מגיעים ביחד באוטובוס.
אני יודע איך הבוקר שלהם מתחיל יפה, עם החיבוק והחיוך של כולם.
רק אני הולך על המדרכה עם ספר ביד, והולך ברגל לבית הספר לבד.
האמת שטוב לי לבד, אבל מצד שני רע לי. אני עדיין לא מבין את ההרגשה הזאת ואם אני צודק במה שאני אומר. האמת שלהיות בודד זה לא דבר מהנה, ברגעים מסויימים זה ממש טוב ונותן הרבה.
אבל רוב הזמן לא כדאי להיות עם עצמך. כשאני מקשיב לעצמי עכשיו שאני אומר את זה, אני בהלם מעצמי.
כי בכל פעם אמרתי משפט אחר לגמרי, תמיד חשבתי שהבדידות זה דבר שכל בנאדם צריך אותו.
חברת אנשים זה בזבוז זמן ארוך אמרתי, ותמיד צחקו עלי ואמרו שמשהו אצלי לא בסדר.
כמובן שאמרתי שהם לא בסדר, אבל תמיד אחרי השיחה הזאת עזבתי אותם והלכתי לדרכי.
ובתוכי ידעתי שאני טועה, אבל לא נתתי לעצמי לשנות את הדעה שלי.
כל יום שעבר זה אכל אותי בפנים שאני לא עובר את מה שאחרים עוברים.
אני רואה זוגות אוהבים, חברים שיוצאים ביחד אחרי הלימודים, או רק שניי חברים יושבים ביחד באיזה ספסל באמצע הפארק ונהנים. למה אני לא מרגיש את הרגע הזה שהם עוברים עכשיו, תמיד אמרתי לעצמי. איזה הרגשה יש כשנמצאים עם אחרים, זה בכלל כיף. לא ידעתי את התשובה עד שילד אחד נתן לי את התשובה.
הכל התחיל אחרי יום קשה בתוך בית הספר. איחרתי לשיעור הראשון בגלל קבוצת ילדים שרבה מכות איומות באמצע המסדרון ותלמידים התאספו ולא נתנו לעבור. המורה לא הייתה מרוצה מהתירוץ הזה
"טדי הייתה יכול לדחוף כמה תלמידים ולעבור, או שפשוט הייתה מגיע לכיתה כמה דקות לפני הצלצול" אמרה לי המורה, ורשמה איחור ביומן של הכיתה. כעסתי על עצמי באותו הרגע, והמצב רוח שלי ירד מהרגע הזה. שעה אחת לפני סיום הלימודים ילדה מהכיתה שבה אני לומד, ישבה ודיברה עלי עם החברה שלה בלחש, בזמן שאני מסדר את המגירה שלי. היא חשבה שאני לא שומע את מה שהיא אומרת.
התאפקתי לא לדבר ועשיתי את עצמי לא שומע. המשכתי להכניס את המחברות שלי אל תוך המגירה ולהוציא את הספרים שאני צריך להחזיר אל הספרייה. אחרי כמה שניות שמעתי שהן צוחקות התרתחתי כל כך והסתובבתי אליהם, כשרציתי לפתוח את הפה ולדבר פתאום ראיתי ילד עומד מולם שהוא נראה עצבני. הוא שם ידיים על המותניים וכייוץ את הגבות שלו
"נו מה ?!" הוא צעק אליהם וגרם לאחת לקפוץ בבהלה
"מה יש לך ?" שאלה אותו בתמימות, החברה של האחת שהתחילה לדבר עלי
"תסתמו את הפה כבר ואל תדברו עליו" אמר בקול חוצפן
"מי דיבר עליו, דיברנו על חברה בכלל" אמרה בקול יהיר
"לא ידעתי שאת מגדירה אותה בתור בן" אמר, והביט לתוך העיניים שלה
"אתה חירש" אמרה לו וקמה ממקומה והתחילה ללכת. נשארתי במקום מסתכל עליו שאני לא מזהה את הפנים שלו. מי הוא ומה הוא עושה בכיתה שלי, את זה עדיין לא ידעתי.
יצאתי משער בית הספר והתחלתי ללכת הבייתה. אני לא אוהב לחזור הבייתה שהמצב רוח שלי ירוד וכולם מסביבי נראים שמחים, זה מעציב אותי עוד יותר.
הלכתי בצעדים איטיים והסתכלתי על המדרכה כל הדרך, לפתע מישהו רץ מאחורי ונותן לי מכה על התיק שלי. הסתכלי ישר לראות מי זה וראיתי שזה היה הילד שהיה בכיתה
"מה קורה איתך ?" הוא שאל אותי בחיוך. באותו רגע הכל השתנה אצלי הרגשת הבדידות התפוררה בתוכי והרגשתי שמח
"אני מכיר אותך ?" אמרתי בחצי חיוך מחוק
"לא ראית אותי, כי אני נמצא בקומה למעלה" אמר והלך אחרי הצעדים שלי
"אה קשה לראות את התלמידים בקומה הזאת" אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו. זה היה נראה שזה הרגע הראשון שבו אני מדבר עם מישהו. זה היה מרגיש כמו דבר חדש שילד מקבל וזה החלום שלו להשתמש בו, וברגע שהוא מתחיל לשחק בו זה שמחה ענקית בשבילו. אותו דבר אני הרגשתי באותו הרגע.
בתור נער מתבודד שמעולם לא היה לו חברים, זה משהו חדש ולא רגיל.
דיברנו כל הדרך ושמתי לב שאני מתלהב מהשיחה הזאת, ושאני יוצא מוזר ממה שאני עונה לו.
המבטים שלו היו נראים מובנים, והבנתי שהוא לא נער בודד כמו שחשבתי בהתחלה.
"אני גר כאן" אמרתי שאני מסתכל על הבית בחיוך
"יפה אז מה אתה עושה כשאתה מגיע לבית ?" שאל בסקרנות. מחקתי את החיוך שלי והסתכלתי בו ללא מילים. לא ידעתי מה לענות לו חשבתי שזה בושה להגיד שאני נשאר בבית אחרי לימודים, הרי כולם יוצאים ועושים משהו בחוץ ומי נשאר בבית, זה נשמע מוזר.
"אני עדיין לא יודע" אמרתי ונלחצתי מהתשובה שלי
"אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא איתי אל הקניון אני פוגש שם חברים" אמר ומשך בכתפיו. עקמתי את העף אחרי שהוא אמר את המשפט הזה, ממתי אני יוצא לקניון ואני ביישן אני לא מסוגל להכיר אנשים, ואני עוד לא יודע איזה ואיך לדבר איתם
"אתה רוצה ?" שאל
"טוב בסדר.." אמרתי בחוסר רצון, ובתוכי לא רציתי בכלל, אבל בשביל לא להשמע מוזר אמרתי 'בסדר'. הוא חייך ואמר לי לאיפה ללכת ועזב. עמדתי במקום והורדתי את הראש. כעסתי על עצמי עוד יותר והרגשתי שאני מתחיל לשנוא את עצמי, למה שאני יגיד 'כן' על דבר שאני לא רוצה לעשות.
אבל המילה 'לא' נשארת בפנים היא לא יוצאת, כי אני מפחד שיגידו עלי דברים, שיגידו שאני מוזר וכדי לא לצאת כזה אני משקר. ואת ההרגשה הרעה הזאת אני לא אוהב, כי אותה אי אפשר להעלים.
רק מתי שאני אומר את האמת, היא יכולה ללכת, אבל איך אני יגיד את האמת ומתי..
לבשתי בגדים אחרים, סידרתי את השיער, הרמתי אותו למעלה רציתי להרגיש קצת שונה.
הייתי מרוצה לרגע אחד אבל מצד שני פחדתי, כדי שהפחד לא יפריע לי התחלתי להגיד לעצמי משפטים שאיש לא אמר אותם
"אל תפחד, הוא ילד טוב הוא רק רוצה להכיר לך כמה חברים אולי יצא מזה משהו" אמרתי לעצמי, בזמן שאני מסדר את השיער
"אולי לא תהיה בודד, אולי יאהבו אותך, בטוח יהיה לך יחס מיוחד מכולם" המשכתי להגיד, והדמיון התחיל להפעיל סרט שרואים בו אותי וכמה אנשים אחרים, ושם כולם מחייכים אלי ונותנים לי יחס של מלכים. חייכתי לעצמי והרגשתי טוב, חשבתי חיובי והסתכלתי על עצמי במראה בפעם האחרונה ויצאתי מהחדר
"אמא אני חוזר יותר מאוחר" אמרתי בחיוך ויצאתי מהר מהבית. הרגשתי מוזר עם הבגדים האלה ועם השיער שהפעם הוא נראה אופנתי יותר. אני רגיל להיות עם בגדים רגילים, עם חולצה חלקה בלי אותיות באנגלית או ציורים עליו, ושיער ישר בלי קוצים או בלורית קטנה עומדת.
אבל לא נתתי לעצמי להוריד את הראש, עמדתי זקוף והלכתי אל התחנת האוטובוס.
אחרי כמה דקות האוטובוס הגיע ועליתי. בזמן הנסיעה הרגשתי שאני מתרגש.
הידיים התחילו להזיע מהתרגשות, וחיוך נמרח על פניי גם אם ניסיתי להסתיר אותו לא הצלחתי, הוא היה חזק בלהופיע. האוטובוס עצר וירדתי, הסתכלתי מסביב לראות איפה הילד נמצא עד ששמעתי קול קורא לי
"טדי !" הסתובבתי וראיתי אותו עומד, שלידו עומד ילד וילדה. חייכתי והתקדמתי אליהם.
בזמן שאני מתקרב ראיתי שהילדה צוחקת ומדברת איתם, שהיא מסתכלת עלי.
כשעמדתי מולם התביישתי וחייכתי בביישנות
"טדי תכיר זה אחי התאום ג'ודי, וזאת החברה שלנו נגה" אמר בחביבות, והצביע עליהם
"מאיפה אתה ?" שאלה אותי, זה היה נראה שהיא שמחה אבל לא טובה כמו שרואים עליה
"אני.. ?" אמרתי והצבעתי על עצמי, הרגשתי שאני רועד ולא מצליח לדבר. התחלתי לדבר ופתאום ג'ודי דיבר ביחד איתי
"ג'ו אתה יכול לבוא איתי רגע לצד ?" אמר. ג'ו הנהן והם הלכו ונעמדו בצד. שתקתי והסתכלתי עליהם, הרגשתי שמשהו לא בסדר. נגה הסתכלה עלי וכיווצה את הגבות שלה, ומידי פעם הסתכלה עליהם
"למה אני פה ?!" אמרה והיא נשמע מדברת לעצמה. היא הלכה אליהם ודיברה איתם, שהיא נראית לא מרוצה בכלל.
הרגשתי שהשיחה שלהם היא עלי, ולא טעיתי עד ששמתי את נגה אומרת
"למה הבאת אותו ?" וג'ו ענה לה
"הוא היה נראה מסכן"
הרגשתי שקפאתי במקום, הרגשתי גל של עלבון חודר אלי. הורדתי את הראש והרגשתי שאני מזיע, ידעתי שהלחיים שלי אדומות מבושה. רציתי לבכות, רציתי להעלים את עצמי מהמקום.
פתאום הם חזרו ונעמדו מולי עם חיוך מזוייף, וג'ו אמר בקול חביב
"בא אנחנו נכנסים" אמר. הרמתי את הראש והסתכלתי עליהם
"אני צריך ללכת" אמרתי בקול חנוק, וברחתי משם בריצה, שאני פורץ בבכי.
מהיום שזה קרה, לא הייתי מסוגל להסתכל עליהם בעיניים ולא רק עליהם גם לא על אחרים.
זה גרם לי לחשוב שכולם ככה, ולא כדאי להתקרב אליהם.
אני עד היום שואל את עצמי, האם הם לא הצטערו על זה, על מה שהם אמרו עלי, על ההרגשה שהם נתנו לי להרגיש, האם זה עושה להם טוב, אני עדיין לא יודע את התשובה.
אולי אם אני יעשה את אותו הדבר למישהו אחר אני אדע את התשובה.
אבל למה שאני יעשה דבר כזה למישהו אחר, הרי מה הוא עשה לי, הוא אדם עם רגשות, הוא לא בובה או חפץ, הוא בנאדם. איך אפשר לפגוע במישהו ולגרום לו להרגשה כל כך רעה.
אני יודע שגם אותו אדם שפגע לא מרגיש טוב עם עצמו, אני מאמין שבבנאדם יש חלק טוב.
אז למדתי משהו שאף אחד לא לימד אותי, לא לקחת את הכל כמובן מאליו.
בגלל שלא ידעתי את זה בהתחלה, זה מה שקרה פגעו בי והאכזבה באה אלי.
לפני כל דבר שעושים צריך לחשוב, שלא יפגעו בנו שלא יאכזבו אותנו, ושלא יגרמו לנו לחשוב שלילי.
אני תמיד אומר את זה לעצמי, לא לפגוע באף אחד כמו שאנחנו לא רוצים שיפגעו בנו.