האחד שלא חזר

אני כורכת את הצעיף האדום סביב צווארי בעדינות. המרקם הנעים שלו מלטף את עורי, ואני לוקחת רגע קט לעצום את עיניי ולהיאחז בהרגשה הנדירה הזאת. בדמיוני יכולה לראות עצמי שכובה בנחת על ענן צמר גפן מתוק, הוא מחבק אותי ויחד אנו מרחפים בשמים הכחולים.
שם השמש זורחת, האוויר הצח ממלא את נשמתי הריקה והציפורים מצייצות ומחייכות אליי כשאני חולפת על פניהן.

אני פוקחת את עיניי ופולטת נשיפה חדה למראה העננים האפורים. ריח הגשם האהוב ממלא את אפי ואני יודעת שבקרוב נאלץ לעזוב, אך בינתיים אני בוהה בחלל הריק שמלפני ושוב שוקעת במחשבות. אני סופרת באטיות עד הספרה חמש ודמותו מגיחה בדמיוני. פעם נוספת תחושת האשמה מתחילה לאכול אותי מבפנים. תחושה שאני שונאת אך לא יכולה להתחמק ממנה. תחושה שאני מחויבת להרגיש עד יום מותי.

עייני נודדות אל העגלה שנמצאת ליד ספסל העץ עליו אני יושבת, שם תינוקת קטנה ויפה יושנת לה בנחת. אני צופה בה ובקושי מצליחה להחזיק את הדמעות, המחנק כבר נבנה בגרוני ואני יודעת שאם לא ארגיע את עצמי במהירות, שוב אתפרץ. אני שואפת עמוק דרך האף ונושפת באטיות דרך הפה ובעזרת אחת מידיי משתדלת נואשות לעצור את רגל ימין הרועדת בפראיות. הדמעות כבר זולגות וכעת ניתן לראות בבירור את התמונות המזעזעות שחוזרות מהעבר. התמונות שכל כך ניסיתי להדחיק. אני מצמידה יד אל פי מהפחד שאעיר את הילדה, וכל גופי רועד כשאני עוצמת בחוזקה את עיניי ומנסה לסלק את הזיכרונות.

\בזיכרוני הוא עומד גבוה ויפה תואר, לבוש במדי חיל האוויר כששיערו מסורק ומסודר וחיוכו הכובש מאיר את פניו. בעזרת ידו הימנית הוא מצדיע לנו, צחוקו ממלא את האוויר כשהוא קורץ ומסתובב לרוץ אל עבר הרכבת הממתינה. בזיכרוני אני מנופפת אל גבו המתרחק וצועקת לו מילות עידוד ואהבה בעודי נשענת על הגוף החסון שמחבק אותי מהצד./

אני מכווצת את אגרופי ולסתי מתהדקת, בזווית עיני אני מבחינה שמבעד לדלת בקתת העץ הקרובה יוצא הגבר החסון ומזוודות אדומות משתחלות מאחוריו. עינינו נפגשות לשבריר שנייה ואני יודעת שהוא כבר יודע. גופי לא מצליח להלחם ברעד ואני יודעת שאני משתגעת, אבל אני לא מצליחה להימלט מזה. שיניי נוקשות במהירות מכאיבה ולשוני ננשכת פעמים רבות, טעם הדם המריר ממלא את חלל פי.

התינוקת בוכה, התינוקת בוכה! היא בוכה!

שוב פעם הצלילים המוזרים האלה נפלטים מפי. אני שונאת את זה, אני מודעת לזה, אני לא מצליחה להפסיק את זה. אני לא רוצה שהיא תראה, לא רוצה שהיא תשמע.

התינוקת בוכה!

פתאום מבלי שאוכל לשים לב גופי מורם אל תוך שתי זרועות חסונות שמחבקות אותי בחוזקה מאחור. הוא לוחש באוזניי שהכול בסדר, שאנשום עמוק וארגע. אבל איך ארגע? איך ארגע כשהבן שלי מת? איך אוכל אי פעם לחיות ברוגע כשבני כבר איננו ואני עדיין כאן?! איך אוכל להמשיך לחיות בשלווה כשבזיכרוני חקוקה התמונה של מדיו המוכתמים בדם, איך אוכל לנוח בחיי כשהוא הובל בארון קבורה אל מתחת לאדמה לפניי? איך אוכל…

צרחות התינוקת מפלחות דרך אוזניי.

אני מרגישה קצת מסוחררת ומבחינה תוך רגע שאני שכובה על הספסל, פניו הגבריות של שותפי לחיים מרחפות מעליי עם הבעה מודאגת אך מבטי מתמקד בתינוקת שלי, התינוקת הבוכה שלי. אני מדמיינת שביבבותיה הוא קורא לי מלמעלה,
"אימא, אימא, הרגעי נא. אימא, זה בסדר לשחרר עכשיו. אני שומר עלייך."
.
.
.
.
.
.

כשמתת, חלק ממני גם מת.
.
.
.
.
.
.
.
.

אימא יקרה אי שם, אני מאחלת לך שלעולם לא תוכלי להזדהות עם רגשותיי ותחושותיי.
שלא תדעי איך זה מרגיש לתבוע בחרטות ובמילים שלא הספקת לומר לאחד שיצא מבטנך לאחר עבודה כה קשה אך נגדע מחייך בשנייה.
שלא תדעי מהי הרגשת הוויתור כשלא נותר בך עוד בכי, או הרגשת האשמה שנגררת אתך בכל יום בו את ממשיכה לחיות והוא לא.
שלא תדעי הלם כהלם אם שלה מודיעים שבנה נהרג במלחמה. זעזוע ויגון של אימא שצפתה בבנה נקבר באדמה.
שלא תדעי את הציפייה וההמתנה המייגעת לאחד שלא יחזור.
ואם, אם אי פעם תכנסי לנעליי,
רק רציתי להגיד שאני מצטערת.

……….
……….
……….

ושאני לא יודעת אם שנינו מאושרים יחד שם למעלה עכשיו.

……….
……….
……….

בדבר אחד אני כן בטוחה,

הקרובים לי אותם נטשתי שם למטה, בהחלט לא מאושרים עכשיו.

……….
……….
……….

חשבתי שאנוח לי בנחת על ענן צמר גפן מתוק.
למה אני מרגישה כאילו אני נופלת לתוך חור ללא תחתית?

……….
……….
……….

למה… אני עדיין מרגישה?