דרך מפלט

אני מתעוררת בבהלה מריח סמיך המגיע לאפי. אני מסתכלת סביב ולא רואה דבר פרט לעשן מחניק. אני פוסעת לחלון במהרה, סורגים. אי אפשר לברוח. אני מנסה לחבוט בהם בחוזקה אבל הם נשארים במקומם, כאילו עושים לי דווקא. אני נושמת נשימה ארוכה, נצמדת אל קיר והולכת על ארבע הריאות צורבות, מתחננות לאוויר צח שירענן אותן. גופי צורב, כוויות קטנות מתפשטות עליו, אני מסתכלת סביב אבל המראה היחיד הנגלה מול עיני הוא עשן, איבדתי את הכיוון. אני זקוקה לאוויר ובלית ברירה נושמת נשימה צורבת ומייסרת המרגישה כאילו קרעה את בשר גרוני. אני נחבטת בחוזקה, הגעתי לדלת, אני ממששת אותה עד שידי נתקלת בידית. אני פותחת את הדלת, ומשב חום כבד נופל עלי כנראה האש קרובה. אני חייבת למהר, למצוא דרך מפלט, לברוח מהכאב, מהחנק אבל מאוחר מדי. אני שומעת צרחה, היא לא באה ממני ואסימון עולה לי: אחותי, הוריי מה אתם? הצרחה כנראה באה מאחותי ,דמעות זולגות, אני רוצה למות ולא להרגיש את הכוויות שמלאו את גופי, את העשן שכל נשימה כואבת יותר ויותר, והעיניים צורבות. אני מתקרבת אל החום, העשן נעלם ובמקומו באה האש, חמה ונחושה להתקדם, אני זוחלת אליה חוששת מהכאב, אבל מוטב לגמור עם זה מהר ככל האפשר. האש מקיפה אותי, אני רוצה לברוח ממנה, הייתי יהירה, אני רוצה לברוח אבל מאוחר מדי. היא עלי, צורבת ושורפת כל פיסת עור. אני מרגישה מעורפלת, עייפה, אני עוצמת את עייני ונשכבת על הרצפה עכשיו, המחזה היחיד הנשקף למול עייני הוא שחור, אני נבלעת לחשכה ויודעת, שדבר לא נשאר ממני.