דמיון מודרך

אני הולכת לאט, מרגישה את הרוח מלטפת את פני.
נושמת נשימות עמוקות ורגועות, לאט לאט.
הולכת יחפה על הדשא הרך. אף אחד לא רודף אחרי, אף אחד לא יודע שאני כאן.
לוקחת זר פרחים צהובים שאני קוטפת מהאדמה בידי ויוצרת זר.
מניחה אותו על ראשי בזהירות ומחייכת. שערי הגלי, כמעט מתולתל בצבע חום מסתדר בצורה טובה עם הזר ואני ממשיכה לצעוד.
צועדת לאט לאט, הרוח ממשיכה ללטף. הדשא ממשיך להיות קריר ולהרטיב טיפה את רגלי אחרי הטל שירד בלילה. אני עוצרת לרגע ומסתכלת על הדרך שעברתי. רחוק רחוק רואים שביל אדמה קטן שממנו הגעתי, שביל שרק אני מכירה, שביל שרק אני יודעת עליו. שביל שמוציא אותי מהאמת הנוראה והלחץ והכאב לכאן, למקום נעים, רגוע טוב. דמעה לחה מתגלגלת על לחיי ואני לא ממהרת לנגב אותה. אני יודעת שקשה לי. אני מתפרקת. אני נשכבת על הדשא והשיער מעטר את ראשי.
 אני עוצמת את עיניי ונושמת, לאט לאט. אני חושבת על מה שעבר עלי. על המבחן, על החבר שנפרד, על הכאב, הריב עם אמא. אני חושבת ועוצמת עיניים. ולאט לאט אני רואה נהר שיוצא מראשי הישר להשקות את הדשא, נהר של כאב, עצב, לחץ, כעס, הכל. כל מה שרע, כל מה שלא נעים. משקה את הדשא הזה, הדשא של הטוב. כי רע זה העדר של טוב מה שאומר שיש כל כך הרבה טוב שעם כל הרע שלי הדשא נשאר לך, נעים וקריר.
העיניים עדיין עצומות, הנשימות עדיין שלוות.
ואני שמחה, כי אני יודעת שהצלחתי.
אני שמחה כי אני יודעת שיסלחו לי.
ואני שמחה, כי עכשיו טוב לי.