די. שחררו.

כל הזמן אנחנו תקועים על משהו, לא מרפים.
אנחנו לא מוכנים להאמין שזה יהיה אפשרי להסתדר בלי המשהו הזה שתופס אצלנו מקום. שתפס אצלנו מקום.
דברים חולפים, מתיישנים, מעלים כבר עשן. ואנחנו? בשלנו.
נאחזים בקצה שנשאר ומחזיקים בו עד ייאוש. עד שהופך בלוי ומתפורר, עד שהופך כבר מסוכן. ורוב הסיכויים שנבחין בכך רק כשכבר ניפול.
יש את כל האזהרות מראש שמסמנות לנו שלא כדאי להישאר תלויים כי זה כבר לא מחזיק, והנפילה בטח תכאב.
למה אנחנו לא מקבלים את הסימנים?
כשבגד מסויים שאנחנו אוהבים נהיה ישן, משופשף ובלוי, באיזהו שלב אנחנו לא לובשים אותו יותר כדי שלא יקרע פתאום ואז יווצר חור ונהיה בבעיה. זה אותו הדבר.
כשמשהו בקצה זה רק הפחד מלעזוב. מלשחרר. הפחד ממה יהיה עכשיו עם החור שיווצר.
אם נשחרר בזמן, לא יהיה חור. וגם הנפילה פחות תכאיב.
אם נעזוב מיד כשנרגיש שיש כבר טעם לוואי, נצליח להשאיר מאחורה מה שכבר עשה את שלו.
ויותר מזה, נגלה משהו אחר, עמיד יותר. כי קיים משהו כזה.
כל אחד והמשהו הזה שלו, שהיו לו חיים לפניו ויהיו לו גם אחריו.
אז די. פשוט שחררו.