דין פרק 1 [לא אמיתי]

אני יושב כרגע על הספסל, בחצר ביתי, בעצם, שוכב עליו. אמא ממשיכה להנחית עליי מכות עם החגורה שלה. הכל גרוע יותר מאז שאבא נהרג במלחמה. היא מסתגרת, כועסת על כל דבר קטן, הוא זה שהרגיע אותה תמיד. ועכשיו, כבר כמה חודשים אמא מכה אותי, ואני….. נאלץ להגיד שזה מחוג הקראטה שלי.
-מנקודת מבטה של דין-
אני הלכתי עם חברה שלי, בריטני, לבית שלי. ואז, עברנו על יד בית… "אתה אידיוט!!!!!!!!! עכשיו תפגוש את המקדחה!" שמענו את זה. בריטני, אמרה: "דין, אני… אחכה לך ליד הבית שלך…" נכנסתי בשקט אל החצר, והסתתרתי על יד הבית. היה שם ילד שנראה כבן 9, אמו החזיקה מקדחה והפעילה אותה, הוא נבהל וצרח: "אל תהרגי אותי!!!!1 לאאא!!!" אף שכן לא עוזר? אז אני כן. סימנתי לו להיות בשקט, שלא יחשוף אותי. היא אמרה: "מאוחר מדי!" היא צחקה, ואני התגנבתי מאחוריה והפלתי אותה, לקחתי את המקדחה ואיימתי: "אם תתקרבי עוד פעם אל הילד הזה, אני אדאג שהחור שתקבלי יגיע ישר אל המוח." היא צעקה: "אין לך זכות לגעת בילד שלי!" "בואי נראה מה המשטרה חושבת…" אמרתי וחייגתי מאה. החזקתי את הטלפון ואמרתי: "אני רוצה לדווח על אמא מתעללת, ברחוב מייפל, בית מס' 5." תוך זמן קצר המשטרה הגיעה, הם לקחו את האמא, והילד, ישב על הספסל והביט על הדם.
-חזרה לילד-
הילדה הזאת….. הצילה את החיים שלי. היא שאלה אותי: "איך קוראים לך?" עניתי: "אני? ק-קוראים לי….. ליאור…….." "אני דין." היא אמרה. התחלתי לקבל סחרחורת, והתעלפתי.
-כעבור שתי שעות-
פתחתי את העיניים. איפה אני? זה לא החצר שלי. זה לא החדר שלי. בעיקר כי אני על מיטה עכשיו ובבית ישנתי על אבנים….. קמתי. אני חבוש כולי, אני לא רואה יותר דם. "אמא, אני אבדוק אם הוא התעורר…….." שמעתי את קולה של דין מתקרב, ואז היא נכנסה. "היי, ליאור… אתה קמת!" היא אמרה. ניסיתי לקום, אבל כאב לי קצת. היא עזרה לי לקום, ולקחה אותי למטבח. כל הריח הזה, אני לא יכול לחכות, בבית חייתי על מים, פירורי לחם ופרוסת נקניק. אמה של דין הניחה מולי צלחת, מלאה באוכל. אמה של דין אמרה: "מה זה?! אתה עור ועצמות כולך! תאכל…" התחלתי לטרוף את כל מה שהיה בצלחת. מאז מותו של אבא לא אכלתי ככה… אביה של דין נכנס, ושאל: "מי זה הילד הזה? דין, עוד פעם את חיפשת חבר?" "לא! אבא, זה ליאור, הצלתי אותו ממוות." אמרה דין. הוספתי: "זה נכון! אמא שלי עמדה לקדוח לי חור בלב…….." אבא של דין לקח אוכל מהמקרר, וגם דין. אני ממש שמח שהכרתי את דין… ואז נשמעה דפיקה בדלת, דין קמה לפתוח. "שלום, את דין?" שאל קול. היא ענתה: "אה, כן." "אנחנו צריכים אותך ואת הילד לחקירה." זה מה שהאיש אמר. הבטתי בהם, לפי הלבוש- הם שוטרים. דין אמרה: "ליאור, צריכים אותנו, אני רק אכין לנו אוכל למקרה שנהיה רעבים." במהירות היא הכינה כריכים, והכניסה לשקית. יצאנו מהבית, עם האנשים. הגענו לניידת, נסענו. ראיתי שדין הייתה בלחץ. אבל…. אני לא מבין. לא מבין מה קורה כאן, למה התאכזרו אליי, ומה הולך להיות. אני רק בן 9.