דימיון מעכל.

לא רציתי שתמותי אז למה עזבת אותי?! צעקתי בכעס מהול בעצב ושנאה אל הקיר הארוך והאפור ש"קישט" את החדר הלבן כל-כך. אימי עמדה מחוץ לדלת השחורה והקשיבה לניסיונותי להרוס את הציור/צבעים רעים על בד. הם ידעו שצבעים רעים על בד משגעים אותי לכן הם שמו את הציור שם. הם ממש סומכים עליי שאני יהרוס את הקבר של אחותי, לילך. הם שונאים אותה, אותי את כולנו. חשקתי את שיני בזעם עצור, אני לא הולך להפוך את החיים שלהם לקלים יותר נישבעתי בליבי! חושך. דממה הורגת. אני לא זוכר כמה זמן הייתי שם אבל מרגע שהיתעוררצתי לקול צלילי הציפורים אני זוכר הכול.

לירון עמד מולי מסתכל עליי במין מבט כזה שבזמנו לא היה לי מושג מה משמעותו. "נו אתה עדיין כועס על לילך שהיא אמרה לך שהשם שלך הוא שם של בת?. הוא אפילו לא הגיב מה שהוא עשה היה מפתיע יותר גם אם הוא היה אומר לי שאני חייזר קלוסטוביני (זן חדש של חייזרים שדימיינתי) הוא אמר לי "רון, אתה בסדר, זה אני אבא?. נסוגתי ממנו במהירות, " אתה לא אבא שלי..!!

אחרי שהיה לי התקף זעם הבנתי שאני חולה במחלה שאני עד עכשיו לא יכול לבטא את שמה אבל בקיצור לילך לא מתה לירון לא קיים אני לא חולה במחלה שכשאני רואה צבעים רעים על בד אני מתחרפן מסתבר שאני דימיינתי את כל חיי, כשאני כותב את המשפטים אני נזכר כמה בכיתי כשגיליתי את זה, כמה בכיתי….