דום לב
"הייתי בדרכי לאסוף את מיכל, הבת שלי, ואת הילדים שלה, לקניות. נכנסתי לרכב החדש שאישתי ואני קנינו ויצאתי לדרך. אני זוכר… שהרמזור בדיוק התחלף לכתום והיה בדרכו להפוך לירוק כשללא שליטה הרגל שלי פשוט בעטה בדוושת הגז. לא היה לי מושג מה קורה, אני זוכר את הכאבים האיומים ההם בחזה ואת כאב הראש הנוראי. מכוניות צפרו, כנראה לכבודי.. ואז הפסקתי לנשום. זה קרה ברגע. שום דבר לא חסם את הפה או הנחיריים, ניסיתי לשאוף אוויר כמה שיותר חזק ועמוק, אבל לא הרגשתי את אותה תחושת סיפוק מוכרת של שאיפת אוויר. הרגשתי סחרחורת בדרגה 10, גופים נעשו כתמי צבע לא ברורים, החזה שלי המשיך לכאוב והראש להלום ולהתנדנד מצד לצד, אבל הדבר שהוציא אותי מדעתי היה הצמא לאוויר. עיני כמעט יצאו מחוריהן. בעוד שאני נוהג כמו נהג שודים ונזהר בכוחותי האחרונים לא לפגוע בשום יצור חי, הבחנתי במלבן צהוב בצד הכביש. שער הישוב. יש לי מזל שהיה פתוח, אחרת היו קונסים את המשפחה שלי בגדול. חציתי אותו בסערה, ובאותו הרגע הגעתי להבנה. איבדתי שליטה על הגוף שלי. לא על כולו, כמובן. חדר הבקרה לא שולט במפעל, מבינים? מצב מוזר, אני יודע. ומיכיוון שחדר הבקרה עוד תפקד, ידעתי שעלי לעשות דבר אחד והוא דבר גורלי. עלי להגיע למרפאה. האם יש לכם מושג, רבותי, לגביי כמה קשה לחשוב בהגיון בזמן שהריאות שלכם בוגדות בכם והלב שלכם שובת? הו, תאמינו לי.. עד שלא תנסו, ואני לא מנסה להגיד שתנסו, אבל עד שלא תנסו, לא יהיה לכם מושג כמה זה קשה. בכל מקרה, את התודעה לא איבדתי. לפי הזיכרון נהגתי עד למרפאה, אלא שבדרך גוף גדול שלא הבחנתי בו הופיע פתאום בדרכי. מסתבר שזו הייתה כיכר, ואתם בטח מנחשים לבד שהתנגשתי בו. למזלי, טוב.. עד כמה שאפשר לקרוא למצב "ממוזל", המרפאה הייתה במרחק של כמה בתים משם. יצאתי מהרכב ומבלי לנסות להעיף מבט ולבדוק את מידת הנזק, רצתי לשם, כשהפנים שלי על סף פיצוץ והגוף שלי תחת התקפה של פטישים ענקיים. מבנה לבן. ידעתי שהגעתי. לרוץ כבר היה קשה מידי, גררתי רגליים לכיוון המקום ואת הצעד האחרון עשיתי כשממנו הנפילה כבר הייתה על המדרגות שהובילו לדלת. איש יצא מהדלת ואחריו עוד אחד, וגם אישה. לא זיהיתי אותם במבט, רק כששמעתי את קולו של אחד מהם ידעתי שזה מוטי, והשניה הייתה דינה. לא הספקתי לשמוע את קול השלישי, המצב היה קריטי מידי. הם גררו אותי פנימה, אל תוך המרפאה. הם שאלו אם אני בסדר וקראו בשמי, אני רק מצמצתי לאור הנורות המסנוור מהתקרה והצלחתי להגיד להם ש"משהו לא טוב בלב" וש"אין אוויר". מיד הם העלו אותי למיטה, חיברו מכשירים… זה כאב כל כך. כאב שאין לתאר. החזה, זאת אומרת. כאב גם לדעת שדבר לא יעזור."
"כלומר, ידעת?" שאל אחד מהנוכחים. "ידעת שתמות?"
"היכן שהו בתודעה שלי כבר הבנתי שישנם הרבה סיכויים שזה הכאב האחרון שארגיש, בגיל 63." עניתי לו. כולם שתקו ונראו מרותקים. לאחר דקת דומיה ארוכה, המשכתי בסיפור.
"הצורך באוויר כבר נהפך כמעט להרגל. הכאב סחט דמעות שבמשך שנים ניסיתי להחביא, והנה הן. כל הדמעות שחסכתי בורחות עכשיו, כשאין שליטה על המאגרים שלהן. בנקודה הזו.. הכל התערפל. הצבעים נעשו דהויים, הקולות עמומים, הכאב שחנק אותי הרגיש כמו מים רותחים. יצא לכם פעם להרגיש מים רותחים? בהתחלה זה שורף בצורה משונה, אבל כשמתרגלים זה מרגיש כמעט.. קר. אתה יודע שזה לא קר, ואתה יודע שאתה מזיק לעור שלך, אבל אם תתעלם מכל אלה תחשף לדעת שזו תחושה נסבלת, ומרוב כאב נדמה היה לי שכבר לא כואב בשלב מסוים. רק ידעתי שהמשמעות היא שהמצב חמור. הם הורידו אותי מהמיטה והשכיבו אותי על הרצפה שהייתה קרה. צליל מוכר של חשמל התקרב לכיווני. מישהו עמד מעלי ורכן אליי. כשהבנתי שזה הרופא השלישי שרכן לעברי, הרעש כבר היה בתוכי. מכות חשמל. בשלב הזה, אני חייב להודות שהאמנתי שאולי אצא מזה. במכה השלישית הרגשתי קור עז בפנים, ורגע לפני שהכתה בי הרביעית הכל החשיך. לא ראיתי דבר. דבר! לא שחור, לא לבן, לא חלל. ראיתי את מה שאתם רואים אם תסתכלו מהעורף שלכם. התעוורתי שניות ספורות לפני ש.. לפני שהתחרשתי. הדבר האחרון שיכולתי לשמוע היה השם שלי. זו הייתה דינה, ואין לי מושג באיזה הקשר הוא נאמר. לאחר מכן הכל הושתק. לא ראיתי, לא שמעתי. שהיתי בריק, ואפילו הכאב שעוד אירח לי לחברה כבר שכח. הייתי כלום, ולמרות תחושת הריקנות הרגשתי כל כך.. שליו. לא כאב יותר, לא הייתי צריך עוד אוויר, לא הסתחררתי. זה נגמר, שם כבר ידעתי. אם יכולתי להזיל דמעה על כל מה שהשארתי אחרי הייתי עושה זאת, על אף שהדבר פשוט מביש. אבל מה זה משנה? כבר לא ישפטו אותי. הבנתי באותו הרגע שהבת שלי עדיין מחכה לי. אני לא אגיע, ובקרוב היא תדע. לא היה לי גוף לאגור בו דמעות שינזלו מעיניים שאין לי, הכל נשאר מאחור בגוף שאיבדתי שליטה עליו. את כל הצרות ינהלו הבאים אחרי, היורשים שלי."
הם שתקו ובהו בי, נהניתי למתוח אותם.
"המוות כואב, חברים. גם אם לא פיזית. זמן רב לקח עד שהתרגלתי למחשבה והפנמתי שצריך להסתגל. אבל אתם, קהל נכבד, אתם ההוכחה שזה לא הסוף!"
הם מחאו כפיים והריעו לדברי, ובתנועת יד השתקתי אותם והכנתי בראשי את משפט המחץ.
"ויודעים מה? דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור.
אנחנו כבר לא נהיה כאן כדי לסבול מהממשלה הכושלת הבאה שתהיה לנו. תודה רבה לכם, ערב נפלא לכולם!"
קדתי וירדתי מהבמה בעוד שהקהל נעמד על רגליו, מחא כפיים, הריע לכבודי וצעק את שמי, וצחוקם של המתים האלו הדהד באולם הגדול.
תגובות (0)