דברים שלא הספקתי לאמר

"אתה מגיע אליי בפנאן הביתה, מתיישב אצלי על הספא ומתחל לדבר. אחרי כמה דקות, בלי להתיק ממני את מבטך אתה הולך אל עבר המטבח, אני נאנח, הולך ליד בכדי שלא תדפק הקיר, אתה מנסה לפתוחא ת המקרר אבל במקום זה פותח ומדליק את המיקרו. אני מכבה אותו. אתה פותח מגירות, עדיין מביט בי. ואני נאנח שוב, לוקח את הכתיף שלך, ומוסבב אותך לכיוון הנשי, אל המקרר. אתה אומר "תודה שקטה" וממשיך לדבר. ואני מלמל את שם החיבקה שהמצאתי לך:
"אוי אמי, אמי" אני מלמל. והוא מחייך. תמיד אותו הסיפור.
"מה אמי אמי? סיכמנו שאתה קורא לי רק אמילי!" הוא מחייך. ואני נאנח. טופח על שכמו ומוציא את הקולה מהמקרר שהוא חצי פתח. אני מוזד לשתיי כוסות ארוכות וגובוהות מזכוכית, על אחת מהם כתיב בטוליפ:" אמיל" ועל השנייה כתוב:"דן". שניי חברים טובים מגיל אפס.
הוא מתבלבל ולוקח את הכוס שלי. מקרב אל שפתיו. ואני מחייך. הוא צוחק וממלמל "סתם סתם" בחיוך היפה שלו, ולוקח את הכוס שלו ולוגם ממנה. ואני מסתכל עליו. ונאנח. כן. זה חבר שלי. אמיל.
אמיל.
כמה שהשם הזה מוזכר בימים החארונים. כמה שאנשים מתאספים ובוכים כאשר שמו נשמע. אבל אני גאה. אני גאה באחי, בחברי, בבן זוגי, ביקירי ואהובי שתמיד היה לידי. לא פעם הוא אולי החליף את הכוסות, לא פעם הוא צעק עליי שאני מניאק כי אני מנסה להתחיל עם הבחורה שלו…. אבל תמיד הוא היה אמיל.
אמיל עם הבלורית הבהירה,
עם העיינים הירוקות כאזמרגד, שבאמת שוות את התיאור הזה. היחידות בעולם.
עם המשקפיים הכתומים והעגולים שהפכו אותו להארי פוטר קריפי.
הילד הנמוך שתמיד היה מדבר בלי הרף.
הילד, הנער, הגבר, החבר, האח…. שבשילו אנחנו פה.
הוא תמיד היה בסטטוס "מאוהב". לא ידע באיזו מהן לבחור. למרות שהמבחר היה רק בראשו. והוא האמין שכול אחת ואחת תמצא בו דבר מה. הוא היה תמים ואמין. הוא היה החבר הכי טוב שלי.
למה המכונית הזו לקחה אותך?!
למה הנהג הזה, שהנה אני רואה אותך פה! היי! למה לקחת את חייו, את חיוכו, את עיניו ובלוריתו ואת משקפיו של אמיל?! להמ החלטת שפתאום חייו לא מספקים אותך?!
למה הטעות הזו פגעה באמיל?!
דווקא באמיל?!
השם הזה כבר לא מוכר לי. תמיד הוא מרוחק. אבל אני רואה את פניו היפות מול עייני כול הזמן. ואהבתי אותו בכול ליבי. למרות שאני סטרייט. אהבתי אותו. אתם לא יכולים לדמיין עד כימה הוא עזר לי. עזר לי להיפתח…
ואתה סגרת אותו!
אתה?!
אתה!"
הנחתי את העט, מזיע. לא יכול יותר.
קראתי את זה שוב, ושוב, ושוב.
ושוב.
ושוב.
ואמיל לא חוזר.
הוא למעלה.
ואני לא מתכוון להיות יותר מידי זמן בלעדיו.
הוא לא ירד אליי.
אני אביא את ההר אל מוחמד.
אני אעלה אליו.
אוי אמיל…. אולי תפסיק?1