גן עדן של דמעות

היא הביטה באוטובוס עוזב והדמעות כאילו באו מעצמן והיא אינה ידעה לעצור אותם. הידיעה שהוא הולך לתמיד הייתה כל כך כואבת עד שזה נדמה כחלום בלהות.
* * *
דפיקה בדלת נשמעה. דפיקה חבסרת רעות.
"אני אפתח!" צעקה אחותי הקטנה ורצה לפתוח את הדלת.
לפתתי סכין ארוכה שהייתה מונחת מולי על השולחן וחשתי את הפד גואה בי.
"ליאה!" היא צעקה "רוצים אתך!" הרפתי מהסכין וראיתי שני בחורים במדים עם הבעה עצובה על פניהם.
"מה קרה?" שאלתי בחשש
"אנו מצטערים," החלו אך כבר ידעתי את ההמשך.
"לא!" צרחתי עליהם. "זה לא יכל להיות! זו טעות! לכו מכאו. לכו מכאן בבקשה…" סיימתי בבכי ונפלתי עך ברכיי.
"אנו מצטערים אך ג'ורג' מת מכדור טועה" אמר בלי רחמים. "הוא מת במקום. לא היה ניתן להציהלו."
פתאום הרגשתי את זרם הדמעות שרצה את פניי במהירות, הכוח נטש את רגליי ונזרתי בידי כדי לא להיות צמודה לרצפה וצרחתי עליהם.
אחותי הקטנה עמדה בפתח הבית מבולבלת. לא מבינה מה קורה, מה קרה.
ואז, כשההבנה החלה לחדור למוחה דמעות גדולות ועגולות ירדו מעיניה והיא הביחה את ידיה על פניה.
שמתי קול התנעה של רכב כאילו מים טישטשו את הקול.
"לא," לחשתי "זה לא יכול להיות. בבקשה, לא…"
* * *
שפתיי נגעו בשפיו ודמעה קטנה חמקה בעיני, זלגה במוד פני ונעצרה ליד אםי.
"למה את בוכה?" שאל בעדינות וניגב ת הדמעה. אז הבנתי שהוא ניטק את שפתיו משפתיי.
"לא יודעת" עניתי וחייכתי.
* * *
היא הלכה כשהרוח נושבת על פניה, נושאת איתה עשן. עשן? חשבתי בבהלה ורצתי במהירות לכיווו השבט שלי.
זו רק מדורה. חשבתי בחיוך אך פתאום הרגשתי משהוא כזרי שחוצה את ידי. דם זלג מהפצע שנגרם על ידי חץ משונן.
הסתובבתי בחדות וראיצי את המייד מאחוריי. רק דמוצ כהה אך היה די בזה כדי לגרום לי רוץ בפראות כיוון השבט שלי.
"מם שקטים, את בסדר?" שאל ירח אפל.
"רק החץ הזה," מלמלתי.
"אז למה את בוכה?" שאל ברכות וחיבק אותי. קיבלתי את הכאב שבא בעקבות חיבוקו בחיבה.
"זה שום דבר" אמרתי. "אבל אי צריכה להוציא ת החץ הזה."
"מי עשה לך את זה?" דרש
"אני לא יודעת" אמרתי
"טוב. אני אוציא לך אותו." אמר וחייכתי בהכרת תודה.