גלגלי נשמות מוכתמים

רצתי, רצתי ביער החשוך. נותנת לענפים לשרוט את גופי העירום. פתאום הרגשתי כאילו אין כבר כלום ואז התנגשתי בקרקע והתגלגלתי באכזריות במדרון התלול. בעודי נאבקת לקום ולהשתחרר בחלום בו אני שרויה הבנתי שהוא אמתי, זו המציאות שלי. הגעתי לסוף המדרון, קמתי בכאב והמשכתי לרוץ, מתעלמת מהכאב הנורא שאחז בי ללא רחם. עם כל נשימה בה כאב נורא, כאילו מישהו קורע את הריאה שלי מבפנים, רגליי דואבות, זרועותיי נטולות כל תחושה. לבי פועם בפראות ואני אחוזת אימים נופלת על הקרקע הלחה של היער, מחטי אורן דוקרים אותי בתענוג מזוויעה ונוזל אדום וחם מכסה את זרועותיי חסרות התחושה. הרמתי את עניי והתבוננתי בחושך הרח מתגנב לאטו אל תוך עניי, אל מוחי, אל תחושתי ולוקח אותי מכאן. מהעולם שרחש לי רק רוע וכאב, מהמציאות הכואבת שבה הייתי שרויה.
מלב הכאב עברתי בשניות ספורות שנראו אצלי כנצח אל עולם של שקט ושלווה. "מעניין אם זה מה שרואים במוות" ריחפה במוחי המחשבה, "ואם כן למה הוא שקט כל כך?" שאלתי את עצמי.

פתאום כל החלום הזה התנפץ, כל השקט והשלווה נמוגו ועכשיו אני שוב במציאות הזו, זו הכואבת, זו המענה אותי ללא רחם. "למה?" שאני שואלת ללא קול, כבר שכחתי ממה ברחתי כבר הספקתי לשכוח את מה שאני, מי שאני.
התעוררתי לתוך עולם חדש, הייתי מישהי חדשה ובתוך שנייה כל הזיכרונות שלי נמחקו, עכשיו אני מתחילה חיים חדשים, כנראה, בגוף חדש ונשמה שטופה בהרבה חומר משמר. אך הפצע עדיין נשאר, גם אם טשטשו את עקבותיו, אני עדיין אותה נערה. זו שברחה מפני הלא נודע וזו שרוצה רק מעט שקט ושלווה.

התבוננתי במראה, נראיתי שם כל כל תמימה, כל כך נבונה וחמודה. שערה בצבע להבה היה אסוף בשתי צמות משני צידיי הראש, עניים ירוקות תמימות וצלולות ועור בהיר עם מעט צבע וחיוך קטן ותמידי על השפתיים. לבושה בסמלה ירוקה רכה וחולצה לבנה וקצרה.
מאחורי הופיע גבר גבוהה עם אותם פנים, אותם עניים, אותו שער ומבט רציני על פניו. כך מתחילים חיי החדשים, בשקט ושלווה שתכף יתמלאו בתגליות של ילדה קטנה ותמימה שגודלת לעולם של כאב.

זו המציאות שלי, להיוולד לעולם גרועה מקודמו, מחליא מקודמו ובלי הידיעה שהמוות לא יגיע לעולם.