גיבור ישראל היה, וגיבור ישראל לעולם יישאר..

היא ישבה על הרצפה בשבעה של אח שלה.. האח שהיא הכי אהבה בעולם, האח שהייתה הכי קשורה אליו.. האח היחיד והמיוחד שלה.

היא הסתכלה על כל האנשים, על כל החברים של לירון שבאו לנחם את המשפחה בשבעה..
"כמה אנשים אהבו אותו" היא חשבה בליבה.
איך לא יאהבו ? זה לירון.. תמיד מצחיק את כולם, תמיד חייכן, אופטימי, חכם.. הוא היווה בשבילה מודל לחיקוי.
תמיד רצתה להיות כמו אחיה הגדול.. להיות חכמה כמוהו..
השטותניקיות יחד עם הרצינות שלו והשאפתנות והחוכמה הרבה שלו גרמו לאנשים מסביבו להעריך אותו כ"כ.
בלוויה הספידה אותו בדמעות שלא הפסיקו לרדת.. כשראתה את הארון שלו מובל על ידי החיילים רצתה להקיא..
היא לא הבינה מה קורה לה אבל פתאום היא התחילה להזיע וחיפשה שקית להקיא בה את נשמתה..
אחרי זה, כשחשבה למה זה קרה לה.. הבינה שזו הייתה תגובת הלם וחרדה מהאסון..
היא איבדה את אח שלה. הוא לא ישוב יותר.
הוא לא ידפוק יותר בדלת וימשוך לה בשיער קלות כדי להציק לה..
הוא לא יצחק איתה ויחייך אליה את החיוך שובה הלב שלו..
הוא לא ילך יותר להלוויות של חבריו שנהרגו ..
הפעם – חבריו יצטרכו לבוא להלוויה שלו..

הוא היה קצין בכיר בצבא, מפקד נערץ לחייליו.
היה אוזן קשבת וכתף תומכת בשבילם אך עם זאת, הייתה להם יראת כבוד מיוחדת אליו.
הם ראו בו אדם נערץ.. מודל לחיקוי.
תמיד היה קשוב לכולם, אהוב על כולם..

החדר שלו היה סגור כל השבעה..
אף אחד לא העיז לפתוח את הדלת ולהעלות את הזיכרונות מהילד, או בעצם – גבר, שכבר לא יחזור שוב..
גם חברה שלו באה לשבעה.. ניסתה לעזור למשפחה להתאושש מהאסון הקשה שנפל עליהם..
חברה שלו ואחותו היו חברות טובות..
לפעמים היה נדמה לו שחברתו באה בשביל אחותו ולא בשבילו.. אבל לא נעלב.. הוא אהב את זה..
אהב להסתכל על הקשר שנרקם בין חברתו לאחות שכ"כ אהב..

כשהיה קטן ושאלו אותו כל פעם מה ירצה להיות כשיהיה גדול ענה "אני רוצה להיות גיבור, כמו סופרמן! "
ולבסוף, באמת הפך לגיבור..
השנים חלפו והוא התגייס לחטיבת גולני.
המפקדים שלו ראו בו את הניצוץ הזה.. הניצוץ המיוחד הזה שדרוש למפקד.
הוא התקדם בסולם הדרגות והפך למפקד פלוגה..
כשהודיעו לו שיש צורך בכניסה קרקעית.. לא היסס לרגע.
הוא נכנס עם חייליו ודאג להם דאגה עצומה.. כמו אבא ובן.
אפילו כשנפצע והובהל לבית החולים, ישר אמר שהוא רוצה לחזור.
"לא מפקירים חיילים בשטח" חזר ואמר.
הוא חזר לשם נחוש ומלא ברוח לחימה..

עד שנהרג..

יום לפני הכניסה הקרקעית, חייל שלו בא אליו ונראה מפוחד כולו..
"המפקד.. אני לא ראוי להיות לוחם.. אני פחדן.. אני פוחד למות.. אני פוחד לאבד את החברים שלי"
הוא הניח את ידיו החמות על כתפו של החייל שלו ואמר לו מילים מעודדות..

בהלוויה שלו אותו חייל בא ואמר כמה מילים..

"המפקד.. היית אחד האנשים הכי מיוחדים שפגשתי.
כשהתגייסתי לגולני חשבתי שבטח המפקדים יתאכזרו אליי כי ככה זה.. ככה זה צבא..
אבל אתה הראית את הצד האחר .. הראית קשיחות ועקשנות, אבל עם זאת נחישות ודבקות במטרה.
חשבתי תמיד שבחיים לא ראיתי בן אדם כמוך.. כל כך קשה אבל גם כל כך דואג..
היה לי הזכות להיות החייל שלך.. היה לי הזכות לשרת תחתיך..
גיבור ישראל היית.. וגיבור ישראל לעולם תישאר.. "

ההספד נשאר במחשבות של כולם, גם במחשבות של מי שלא הכיר אישית את המפקד הנערץ שהקריב את חייו למען המולדת..

לירון הופיע ברשימת שמות ההרוגים שהופיעה על אנדרטת זיכרון שהוקמה למען החיילים שנהרגו באותה מלחמה..
כדי שלא ישכחו אף פעם, אף גיבור ישראל שאיבד את חייו בשדה הקרב למען המולדת..

אחותו ביקרה לפעמים באנדרטה הזאת ועברה עם אצבעה על שמו של אחיה שחרוט על האבן..

" לא נשכח אותך אחי היקר.. אף פעם.. "