גִיטָלֵה

רק שימצאו משהו, פתק, מכתב, רק מילה אחת…..אמא שלי לא אומרת כלום, אני רואה את המילים בעיניה, אפילו רעש מחריד של קולבים ,שנופלים אחד אחד כמו חיילים בקרב ללא סיכוי, לא מצליחים להוציא אותה מהמנטרה.
אני אמא שלי ואחותי מוצאים את הבגדים של סבתא מארון שלה ומקפלים לקופסאות. לפני שאני אלך, אני אסתכל שוב על הקרטונים, כל החיים ב 5 קופסאות….לא ,לא אני לא רוצה לחשוב כך, יש הרבה יותר ממספר קופסאות. תולים את הקולב עם הבגד על הידית, עושים חיפוש יסודי כמו בכניסה למתקן סודי, רק אין את מי לשאול, "יש לך נשק או מצלמה ?". כל כיס נבדק פעמיים….התקווה מתנפחת כמו בלון, שמתפוצץ מדי פעם לדמעות. נושמים עמוק ,מתחבקים ושוב… אני מרגיש משהו באחד הכיסים,נייר מקופל יפה עם לוגו מוכר.גיטלה שולחן 8 ,שוב אני דומע, זה כרטיס ישיבה מהחתונה שלי. סבתא ניסתה לתת לי מתנה כבר חודש לפני חתונה,היא דאגה שלא תזכה לראות אותנו מתחתנים. נראה כאילו אחרי החתונה היא השלימה את משימתה.
אנו ממשיכים ועוברים ממדף למדף, לא פוסחים על שום פינה בכל מגירה…..חבילת נייר במטפחת, סימן שזה חשוב. בפנים המון מסמכים של סבתא, תעודות לידה, תעודות מעבר ,עוד פתקים וניירות שמזכירות ביקור במוזיאון .מכתב משולש,כתובת נמחקה מזמן , אני פותח בעדינות , מכתב מבעלה הראשון של סבתא, חייל שניסה על פיסת נייר קטנה, להרגיע ולחבק, הוא כבר באדמת גרמניה רודף אחרי נאצים, המלחמה לקראת הסוף….שוב אני דומע ., הוא לא יראה את בנו, סבתא הייתה בהריון כשהוא התגייס, במכתב הוא מבקש לחבק את בנו….אני לא מצליח לקרוא את הכל, כבר עברו 60 שנה .אני בטוח שאח של אמא ישמח לקבל את המכתב. שוב בגדים, שוב ניירות, מגירה אחרונה, סלט בראש ממחשבות שמתנפצות אחת בשנייה. איך אפשר למצוא מילים, איך אפשר להתנתק, איך ….איך, פשוט לא יודע. קופסת עוגיות, שמלאה בתמונות ,סבתא עם חברות באולפן, עם ילדים, נכדים, פתאום אני נזכר בסבתא אחרת לגמרי. תמונות מלפני 5-10 שנים, כל פעם שמלה אחרת ,עקבים, תסרוקות, איפור, התמונות בראשי מתחברות לריקוד נעים והרגשת חמימות אופפת אותי.
רק שימצאו משהו, פתק, מכתב, רק מילה אחת…..אמא שלי לא אומרת כלום, אני מנסה להרגיע, סבתא תמיד אמרה את מה שיש על הלב ,אני בטוח שהיא עוד תגיד את המילה האחרונה.